כש"שוטי הנבואה" מגיעים למועדון, מעיפים את הכיסאות והשולחנות ופותחים מקום לרחבת ריקודים. אצל השוטים אין מופעי ישיבה. בעמידה יש סיכוי שכולם ירקדו רגאיי, סקה והיפהופ. "תשאירי לי פרח", פוצחים השוטים בקצב רגאיי עסיסי, "רוטס" ג’אמייקני בעברית. "אם תלכי מפה מחר תשאירי לי פרח, אשים אותו באגרטל, עד שיבול אחכה לך" פשוט, בלי פלסף. יבואו 17 שירים מהדיסקים הראשון והשני מ"ידיעה" עד "פנאן", "קופצים", "אמונה", "קול גלגל" להקת וורלד מיוסיק מייד אין יזראל. רומסים גבולות. חוצים מהיפ הופ לפאנקי, מראפ לקאריבי, מאפרו לרגאיי. מריתם אנ’ בלוז לדאנס.
שמונה על הבמה, ארבעה שרים, חמישה מנגנים, כולם זזים. יש להם מגוון קולות (האם שמעתי בי-ג’יז?) גימיקים קוליים, תזמורים מהוקצעים תוססים. על הבמה זו קומונה מוסיקלית , מאוחדת היטב עם כל השאנטיות הזו, אבל לא מיופייפת בקטע של רוחניות מזוייפת. ואז בא השיר השקט הזה שגלגל"צ לא הפסיקו לנגן. "עוד לא הבנתי כלום… הרי ידוע שבאהבה נברא העולם/ שום דבר אינו קבוע/ והנצח לא נמדד בזמן" ("מי") שאלת נצח תמה באמצע מסיבת ריקודים בביצוע התמים של אבי פואנקינוס.
לאן נעלמה שירת הנשים השמיימית שקיימת בדיסק? שוטי הנבואה מייצרים נעימות קולחת של השלמה, פילוסופיה לייט, וורלד מיוסיק הרד קור, שמחת חיים חבל על הזמן. אני בעדם. למה לא. הם עושים חגיגה מהלב ונדמה לי שהם כבר לא כזה גימיק ריטואלי, ראש כזה של "כולנו ביחד". פחות פולחן, יותר מוסיקה.
