משהו לא הסתדר לה עם המחשוף. גם אני חשבתי שמי שעיצב לה את השמלה, לא ממש התחשב בנתוניה. מילא, החשיפה הגדולה הייתה בביצועים.
מירי מסיקה מביאה את האלבום הראשון לבמה. יש לה מעריצים שלא רק שרים את המילים. הם יודעים את סדר השירים מההופעה הקודמת. לא קל להעביר טראומת רגשות (כרגיל, בעיות ביחסים בינו ובינה) בהופעת פופ . מסיקה כמעט מצליחה בזה. היא נטולת מניירות סטייל מיה בוסקילה.
מסיקה היא בדיוק הכוכב הנולד שחיפשתי. אחת שעשתה את זה בלי הטרראם של הרייטינג, בלי קאבר ורשנס, בלי חבורת שופטים תאבי יחסי ציבור ומנחה, שכבר מתאמץ לא לשעמם את עצמו.
בטווחים שיש לה היא תשכנע אותך שגם דף מספר הטלפונים יכול להיות  שיר.   היא למדה להחזיק מיקרופון, היא עבדה על קול, היא לוקחת שיר ומטעינה אותו ברגש  בטורים עולים,  שיר קצבי, גם בלדה שקטה.
הסיפורים בין השירים יוצאים לה חופשי, הומור קליל בלתי אמצעי,  ואז כהשצחוק נמוג, היא מרצינה,  ושוב היא הזמרת שנותנת את הנשמה.
זמרת נשמה ששרה במינונים נכונים, עולה בסולם האוקטבות במקום שצריך, מנמיכה במקום שדורש פחות. קישוט אוריינטאלי בנגינת העוד או הסאז בהחלט מוסיף משהו מקומי בלי שזה יישמע קישוט מודבק או ניסיון מאולץ לעלות על טרנד.
 מסיקה שרה על האהבה, שברונה, אובדנה, אכזריותה. הרבה דמעות ועצב. מזלה הגדול – שהיא מצליחה להטעין את רוב השירים בעוצמות רגש אותנטיות.
הבעיה היא שהמופע קצת עולה על גדותיו בעודף רגשות ודרמה. אם מסיקה תדע לעדן בשירים שקטים יותר, לא רק להוכיח שהיא מסוגלת להחצין רגשות בגדול, אלא לשים יותר דגש על אינטרפרטציה, היא  תגיע רחוק. אחרי הכול יש לה את זה, ובגדול.

אורי זך -קלידים, תומר צדקיהו– תופים, מיקי ורשאי– בס, יונתן פרידג’- גיטרה, יניב טייכמן– עוד