אני אוהב את הצליל של הקול שלי/ לא נתתי צ’אנס למישהו אחר" ( בונו "הכול בגללך")
כמה שזה נשמע פילוסופי, זה אומר כמעט הכול. יו.2 אינה יו.2 בלי הקול של בונו. והאלבום ה-11 של הלהקה, הוא מאוד בונו.
בונו, האדג’, אדם קלייטון, לארי מולן ממשיכים לרוץ מאז 78’, והם נטענים כול פעם מחדש. יו.2 הייתה כבר בכול המקומות הפוסט מודרניים, אבל רוק, אומרים לנו בונו והאדג’, הוא בסופו של דבר משהו מלודי, ישיר, מתפתח משילוב אפקטיווי של מלודיה וקצב.
יו.2 לא הייתה מה שהיא ללא הטקסטים וללא העוצמה של בונו. ובשביל בונו, ההצגה נמשכת במלוא עוצמת הדרמה. ב-MIRACLE DRUG הוא שר סעור רגשות: "יצאתי למסע בתוך ראשך, ביליתי שם את היום/ לשמוע דברים שלא אמרת/ לראות דברים שאת עשויה לראות". כמה יפה. הגיטרות מצלצלות נפלא. זה רוקנ’רול שיוצא משחקן רוק גדול.
מי שרצה בונו פוליטי, מקבל בונו רגשני, עם זוויות ראיה יותר פילוסופיות על יחסים. ב"לפעמים אינך יכולה לעשות את זה בעצמך", שיר לאביו שנפטר, נעזר בונו בפלצט של האדג’ לקטע מלודי יפהפה.
ב"גבר ואשה" הוא שר: "מעולם לא לקחתי סיכון לאבד אהבה בשביל רומן חדש" ב"עיר של אורות עיוורים" בונו מדבר על הזמן החולף שעושה אותך פחות מבין. ודבר אחד הזמן לא יקח ממך – את הילד שבך. אז אולי זו החזרה לילד שבו, יותר מאשר הניסיון להציל עולם. גם ככה בונו משכנע שהבעירה בתוכו לא קטנה.
