דיאן ריבס, מייקל קייסהאמר וסיכומים

ג'אז בים האדום ערב רביעי ואחרון

נמל אילת
4.5/5

זו אינה טעות: דיאן ריבס אכן נחתה באילת. לא להאמין, אבל דיוות הג'אז הגדולה הסכימה להגיע למלא את משבצת ליז רייט שביטלה. היתי מצלצל לרייט לספר לה, ולומר לה תודה רבה שביטלת.  התחליף מילא אותי אושר, זכרתי לריבס חסד נעורים מהפסטיבל של 2005.
כתבתי אז: "אין לי בעיה להכניסה לפנתאון לצד בילי הולידיי, שרה ווהן, אלה פיצ’גראלד, בטי קרטר, דיאנה וושינגטון. יש לריבס כל התכונות המופלאות שיש לדיוות הנ"ל. ויש לה גם משהו משלה. היא לא מתרחקת מהסביבה הטבעית שלה – ג’אז ווקאלי מסורתי, אבל היא נוגעת יפה באפרו. היא שרה בקונטרלטו חם והטקסט מקבל מימד של עומק בפרשנות שלה" חותם גם הפעם על כל מילה. כמו אז, הגיע איתה הפסנתרן מרטין פרידמן. והפתעה: ראול מיידון, הגיטריסט והזמר העיוור, לטעמי המופע המרגש של הפסטיבל – עלה לדואט עם ריבס, וואלה היו באמת רגעים שבשבילם מגיעים לפסטיבל ג'אז.
אחריה גילנו פסנתרן בוגי וזמר קנדי מייקל קייסהאמר, שלא מסוגל להרגיע רגע בהופעה שלו. מלהיב את עצמו ומייצר אנרגיות בוולטאגים מעל לתקן. קייסהאמר החמיא לקהל ולפסטיבל: זה המקום שהכי ריגש אותו אחרי ככה וככה הופעות שהוא עשה בעולם הגדול. ניגשתי אליו בסוף הערב לשאול אם גם התכוון לכך. הוא נשבע שכן. קייסהאמר מרקד על פסנתר במוזיקה ג'אז, סול, פופ, אר-אנ-בי, ניו אורלינס ומזמין את הקהל לחגוג.
הסיכומים של פסטיבל ג'אז בים האדום 2011 אינם יכולים להתעלם כמובן מהשינויים הפתאומיים ומהתחליפים שנתנו חומר למחשבה: האם לשנות קונספט ולהעניק אישורי כניסה לאמנים ישראלים (כמו אסף אבידן, שלומי שבן) או להמשיך לשמור על ייחודו ובידולו?
נדמה לי שכל ניהול אומנותי בעתיד יצטרך להתמודד עם השאלה הזו. פסטיבלי הג'אז בעולם הגדול מכתיבים פתיחות ופולרליזם, אבל גם אם הולכים על אוריינטציה כמו של פסטיבל הים הצפוני, ששמשלב במסגרתו גם מופעי רוק ממדרגה ראשונה – עדיין צריכים לשמור על אקסקלוסיביות.

מה זה אומר? זה אומר שההרכבים הישראלים ששמעתי הם היום חלק בלתי נפרד מהפסטיבל ולא רק בחינת "זריקת עצם". רובם מגיעים כבר מהפסגות, כלומר – הרבה מעבר לכישרון, אלא מוניטין בינלאומי, גם מקצוענות. לא חסרות דוגמאות: שישיית הטרומבוניסט יונתן וולצ'וק שניגנה קטעים מתקופת ההארד בופ, ארט בלייקי והג'אז מסנג'רס וגם חומרים מקוריים.שישיית הסקסופוניסט ארז בר נוי בן 45, עם הרכב יפהפה שעושה סווינג טרי וסוחף באוריינטצציה מודרנית – חגי אמיר בסקסופון אלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון, עומרי מור בפסנתר, אסף חכימי בקונטרבס, עופרי נחמיה – תופים.
שלישיית שי מאסטרו, שבמשך חמש שנים ניגן והקליט עם שלישיית אבישי כהן, הטריו של נולד לפני כשנה, בעקבות סשן מוצלח עם הבסיסט הפרואני חורחה רואדר והמתופף הישראלי זיו רביץ. המוזיקה משלבת סטנדרטים אמריקאיים, שירים ישראליים ישנים, מוזיקה מקורית של מאסטרו וניחוח של מוזיקה קלאסית.
וגם השישייה של מי שנחשב לאחד הקונטרבסיסטים הבולטים ביותר בג'אז הישראלי – גלעד אברו ששעובר על גשר של סגנונות מוזיקליים על ציר הג'אז והר-נ-בי.אברו, בן 30, יוצר אינטרקציה קצבית ומלודית נפלאה בין הפסנתר של ניתאי הרשקוביץ והתופים של אמיר ברסלר.
נגנים יוצרים יונתן וולצ'וק, ארז בר נוי, עומרי מור, שי מאסטרו, זיו רביץ, גלעד אברו, אמיר ברסלר, ניתאי הרשקוביץ הם הבסיס לכל פסטיבל ג'אז עתידי באילת. כל ה"סוכריות" המיינסטרימיות האחרות כולל גם אמנים כקייסהאמר – הם חלק ממגמה להביא גם קהל שג'אז אינו בדיוק ארוחת הערב שלו. וזה בסדר, אם זה אינו הופך עיקר. הביטולים של אמנים מחו"ל נתנו כאמור חומר למחשבה לשילובם במינונים נכונים, אבל הבסיס החיוני הזה, הוא שהעניק לפסטיבל השנה את כוחו וייחודו.

בצילומים: דיאן ריבס (בתמונה האמצעית עם ראול מיידון)  ומייקל קייסהאמר

צילום: מרגלית חרסונסקי

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן