להישמע להוראות השימוש

אנטיביוטיקה

היי פידליטי
3.5/5

אנטיביוטיקה יורים מילים ומשפטים מעולם ההזיות. לא תמיד הכל מתחבר. לא תמיד It Does Make Sense. בלי טקסטים שלקחתי לכורסה – אין סיכוי שהאנטיביוטיקה תתחיל להשפיע.
עשיתי מאמץ: זרם תודעה שלא חייבים תמיד לבדוק אם הוא נחל אמיתי או נחל אכזב. נשמע שהם תחת משהו שהוא בעל השפעה, או יומרני יותר מסתם אנטיביוטיקה, אולי ניסיון להמציא מחדש את גלגל הרוק של להקות השמונים המקומיות, ימי "הקליק" (המודעה לקראת ההופעה היא תעתיק של הקליק), "דורלס סדלקס". יכול להיות, שמישהו שכח שהמהפכה כבר עברה, ועדיין לא ירד מהעץ ההוא? 
דליתי כמה שורות בשביל קוראי שורות אלו: "הכאב מתפוצץ פתאום בכל מקום"… "יש כמויות אדירות שיוצרות יחסים/ אין עתיד בעיר חופשייה" … "מונומילציה רק סקס/מונומילציה קומפלקס", "מהרחובות החדשים למטה, למרגלות גורדי השחקים
בין סמטאות בתי אם הזונות … נוכל לצאת לדיסקוטק ולרחף כמו שקית של פלסטיק ריק"
לרחף כמו שקית של פלסטיק ריק? מה יאמר המבקר המיומן על המשפט. גאוני, בבל"ט? גם אם נשאיר את זה פתוח, המוסיקה היא משהו די אנכרוניסטי, השירה של הזמר מאומצת, צעקנית. כאן "פלסטיק ריק"? – נכון.
נערי אנטיביוטיקה מנסים לשדר ביאוס מהחיים האורבניים, המתוארים ב"היא אוחזת" כ"אותו השעמום מודרני, זה חולף וחוזר כמו אסון/ אם יש לכם חדר אתם קוסמים"… (נכתב אחרי מחאת האוהלים?) או האין-עתיד בעיר חופשיה ("לנוע בעיר") אז נאמר, שיש מקום להזדהות עם הביאוס, אבל חבר'ה – מה עם מוסיקה? תסתפקו ביומרה רזה? בטח שאעדיף את הרוקנ'רול האנרגתי-מתפרץ של "השחר" (האזינו מטה) שמציע עוד כמה משפטים מעניינים כמו: "יש סבל דיגיטלי משהו מודרני/ שסוחב את השיקוף הכולל/ זה נראה כמו אינפורמציה/ אלימינציה למותרויות" תביאו הטקסט הזה ליוצרי המוסיקה הים-תיכונית. סיכוי שהם ימליצו על הסתכלות.
אגב, לא הייתי פוסל על הסף אפשרות של מעקב פסיכיאטרי על הטקסטים של אנטיביוטיקה ואולי יותר מזה. למשל: "מגזין": "צריך לגזור את המגזין/ בידיים רועדות ספוגות בניקוטין/ לאורך כל היו דולק האורלוגין … צריך לבעור עם ההרואין", מרוב חריזת "ין" איבדנו את הנושא. אבל אין ספק כי הדובר זקוק להשגחה. לפחות כאן יש מנגינה.
אני יצור מוזר: מוסיקה מתחילה אצלי במנגינה. זמר? מי ששר ב"נשארנו" ("בסוף נשארנו כאן עם כל הפיח והעיזבונות") היה רוצה להיקרא "זמר", אבל הוא צרחן בלתי נלאה – אני חותם. הסיום "דליה בן שושן" בקצב של מכונית שמתקדמת בדחיפה, או רכבת בתחילת נסיעה (שהיא אכן מטפורה בשיר), גם הוא על ביאוס מהחיים העירוניים – שיר פסיכודלי-אלקטרוני-דרמטי טעון מתח שמבשר בכל זאת בשורות (מקוריות) מאנטיביוטיקה.

אנטיביוטיקה הם: גיא רוזנבלט – גיטרות, נורית שטרנברג – סינטי, דן פביאן בלוך – בס ושירה, ניר זילברמן – תופים.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות