זו אינה התרפקות נוסטלגית: שלושים ואחת שנה אחרי יציאתו (1991), "אכטונג בייבי" עדיין רלוונטי, עוצמתי. מדביק. זה האלבום שציין שינוי אצל U2 (סגנון, צליל) כמעט "המצאתה מחדש". למעשה, מפסגותיה של U2. בלדה כמו One עדיין מרטיטה. Until the End of the World מחבר עם הרוקרים האיריים המבריקים.
את אכטונג בייבי, אלבום האולפן השביעי של הלהקה, הפיקו –דניאל לנואה ובריאן אינו בברלין. זה האלבום הכי פוסט מודרני, הכי אלטרנטיב-רוק של U2. אלבום רוק של נגינה רוק אותנטית, גיטרות מצוינות שמנגנות צליל "מלוכלך" ושכבות של אפקטים, ביטים של דאנס ועיבודים תזמורתיים כבדים.
האלבום התאפיין ברובו בצלילים אפלים וכבדים יותר מאשר אלבומיהם הקודמים של הלהקה. בונו אף תיאר את הסאונד של האלבום כ"ארבעה אנשים שכורתים את 'עץ יהושע'", כשהכוונה היא לאלבום הלהקה "The Joshua Tree" מ-1987.
תימטית – אלבום קודר, ציני הרבה יותר אינטרוספקטיבי מרוב אלבומיהם, ממוקד בנושאים של מודעות עצמית בנגיעה בחיים המודרניים המנכרים. בונו מעולם לא נשמע כה חשוף. יש שהישוו אותו ל – "Blood On The Tracks" של דילן. אבל אני שומע השפעות מדיוויד בואי, צלילים אני שומע, נדמה לי, את אלבומם הטוב ביותר. לא?

** הצליל החדש של הלהקה גרם לוויכוחים בין חברי הלהקה. בונו ודה אדג' העדיפו את הסגנון החדש, בעוד שלארי מולן ג'וניור ואדם קלייטון העדיפו את הסגנון הרגיל של הלהקה. הוויכוחים האלו כמעט והביאו לפירוק הלהקה.

***האלבום הגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי ולמקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי.  ב-1993, זכה האלבום בפרס גראמי על הביצוע הרוק הטוב ביותר על ידי צמד או קבוצה (Best Rock Performance By A Duo Or Group With Vocal).
השיר One מופיע באלבום זההוא אחד מהשירים ה בולטים המפורסמים ביותר של U2, ובשנת 2000 הוא נבחר לשיר העשור של שנות ה-90 בגלגלצ.

**** מהדורת דלוקס – סי.די שני המוגדר כשירי צד ב', רמיקסים ושירי בונוס שלא ראו אור אכן נשמע כך בהשוואה לדבר העיקרי, פרט לכמה שירים (Salome ו – Satellite of Love ), אבל תמיד מסקרן לשמוע דברים ש – U2 מסירה מעליהם מסך..