כבר על הצליל הראשון, האוזן מצווה על המוח לעשות השוואה. כולם מכירים את הביצוע של יהודית רביץ, והנה דואט של איתמר רוטשילד ושירלי קונס שמוציא ממנו את מיצי הדרמה ומעבירו לפסים דיווחיים-נוגים בשירה פלטית משהו, נטולת רגשנות, בעיבוד קאמרי אקוסטי חסכני מינימליסטי לעומת הסימפוני כמעט בומבסטי של המקור.
מעניין כמה השפעה הייתה ליוצרי הסדרה הדוקומנטרית "סוף לסיפור" (*) על הביצוע הזה: האם ניסו להכתיב קו במסגרת קונטקסט המייצג את המוטיב של הסדרה – במקום דרמה – מעין מסירת דין וחשבון קר על השתלשלות הארועים, אבל הטון הוא של סוף ממש ללא רגש והתרגשות, של תשוקות שנדמו, של הכל נמוג כהרף עין. מ- 4:30 דקות של הביצוע המקורי לכלי מיתר נותרו בקושי 2 דקות. האם אני חוזר לרביץ? אז בלי קשר לסדרה – אני בעד אינטרפרטציה מחודשת לשיר, אבל זו החדשה כנראה משיגה את יעדה – להשאירני קר. מנוכר.
שום הפתעות אין בסיפור /שוב הדמעות על האיפור / החגיגה נגמרת
המסכה נושרת/ ושוב הדמעות על האיפור/והחיוך שעוד תפור / נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך/ וסוף לסיפור.
כל הקסמים תמו חלפו /כל האורות כבר נאספו /הזמן שאין רופא לו /חמק חלף כמו פלא /ורק הזיעה על הפנים /כובע מעוך ריק משפנים /כל הצופים כבר קמו /כל התשואות נדמו
פרחו היונים.
גם האמת, גם הבדיה /מה שהיה, כמו לא היה /נמוג כהרף עין /ורק אתה עדיין /ושוב הדמעות על האיפור /והחיוך שעוד תפור /נפרם משפתותיך /נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.
* בסדרה הדוקומנטרית "סוף לסיפור" מלווה הבמאי ברק הימן ( "גשר על הואדי", "הריקוד של אלפונסו") שלושה סיפורי גירושין בשלבים שונים שלהם.
גיבורי הסדרה-נילי, מוטי, אילן וליאת- כל אחד בעשור אחר של החיים, מתמודדים עם השינוי הדרמטי שכרוך בפירוק התא המשפחתי ובמשך שנתיים של תיעוד חווים תהפוכות ביחס שלהם לזוגיות, בדידות ואהבה, חושפים את הלבטים, התקוות והחרטות ואינם חוששים להתעמת עם שאלות מורכבות שמעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו. יוצרי הסדרה: אילנית באומן וברק הימן
