נו, מה תגידו. איזה שיקום עושה לעצמה מרגול, זה כאילו שמישהו ירק, והיא אמרה גשם. מרגול תראה להם מה זה להתרומם מחדש. לכולם. ושכולם יבינו, כי היא לא פריירית של אף אחד. יוצאת לכבוש מחדש. היום רוקדים לשכוח, בכל הטירוף והכוח, בלי הפסקה – וידיים לשמיים.
מרגול מזמינה עבודת מחקר איך אישה פיקחת ופתלתלה מנהלת את משבר עלייתה מנפילתה בפרק זמן כל כך קצר. שיר הזה יובא כסימוכין. מזלה שקוראים לה מרגול והיא יודעת לשמח את עם ישראל ושהתקשורת מתה עליה. האחות הגדולה שלנו.
דווקא אומנותית – הכל כשהיה, כלומר – שום דבר לא קרה. לא רק שאינה ממציאה עצמה מחדש, הכל ישן ומיושן, טקסט ליגה ג' גם בנישה הים-תיכונית. מוסיקה שהיא הריתם-אנד-חאפלה הכי שקופה לרחבות החתן-כלה. אבל מה: בתוך עמה מרגול יושבת. היא אישה חכמה יותר מכותב שורות אלו, שכוחו דל מול עוצמת הקצב של הידיים לשמיים. ובאמת מה אני מקשקש: הרי עם ישראל ירקוד את הלהיט הזה בטירוף, בכל הכוח, כי בזה כוחנו – בוכים ורוקדים בשביל לשכוח.