המבקרים לא מתים עליה. הרולינג סטון ציין אמנם עוצמת הטקסטים, אבל הדגיש, כי הביצועים של לנה דל ריי "עשויים" מדי, מסוגננים מדי, כמו גם הקול הנמוך הכמו פיתויי… מבקר אחר סיכם את ביקורתו – faked orgasm –  אורגזמה מזויפת. וגם "אין לה האישיות להוציא את הטקסטים לפועל"
האמנם? האם הקול וההבעה המיוסרים הם משהו פרי המצאת מפיק ממולח? אחרי ששמעתי פעמיים ושלוש, אני נוטה לומר כי לנה דל ריי (Lizzy Grant בשם המקור, ניויורקית) אינה בלוף – כולל ההפקה המנופחת של מיתרים וסינטיסייזרים. או במילים פשוטות – קחו את מסתורי הקול המהורהר של Video Games כאותנטיים. קחו את "ההימנון הלאומי" היפ הופ על אומה משועבדת לכסף. קחו את טון הכאב הטעון של Blue Jeans.
"זאת אהבה היא אומרת, ואהבה כואבת / אבל אני עדיין זוכרת את אותו יום נפגשנו בדצמבר, הו בייבי! / / אני אוהב אותך עד סוף הזמן / הייתי מחכה מיליון שנה"
וב – Born To Die: "רגליים אל תכשילו אותי עכשיו / קחו אותי אל קו הסיום / ליבי שובר כל צעד שאני עושה / אבל אני מקווה שהשערים / יספרו לי שאתה שלי / ללכת דרך רחובות העיר / האם זו טעות או תכנון? / מרגישה כל כך לבד בשישי בלילה / האם אתה יכול לתת לי תחושת בית, אם אגיד לך שאתה שלי / זה כמו שאמרתי לך מתוק"
השיר נפתח בצליל מיתריים סוחף, לפני שמקבלים מקצב מידטמפו בסגנון מאסיב אטאק, שמזכיר דיוות קברט שנות החמישים. קולה רך ונשלט ועם זאת מקרין להט ותשוקה בעלי עומק. נשמע לכם תרגיל, איזו מניפולציה תיאטרלית עם כל ה"נולדנו למות"?
לנה דל ריי לוקחת את השירים לקברט שלה, סגנוניות מגוונות מרטרו סיקסטיז ועד היפ הופ, ואותי משכנעת לפחות כמו גאגא ומדונה.

Born To Die
Video Games