חיפשתי בביוגרפיה שלה – מה קושר את קרן קרולינה אברץ ללבנון. אפרופו השיר "שנסון ללבנון". הבנתי שמצד המוצא – היא דווקא מתכתבת עם שורשים יווניים-טורקיים…
עזבו שורשים: קרולינה היא יוצרת וזמרת ורסטילית. היא לא זמרת של סגנון אחד, אבל היא מאוד מסוגננת כשמדובר בהפקה מוסיקלית. "שנסון ללבנון" הוא שיר כמיהה למדינה שבצפון הארץ. לבנון מון אמור. טון נוגה, רחש געגועים הומה. זה נשמע אפילו יותר משכנע מהטון שמבקש בשיר אחר "אהובי אל תאחר". פתאום קרולינה היא אדית פיאף מקומיתי, בעיבוד מיתרים אקזוטי מרטיט. שיר אחד מתוך שמונה. למעשה שבעה אם לקחת בחשבון ש"אל תאחר" מוגש גם בגרסה אקוסטית. האם זה EP? (מיני אלבום)
מה הזוהר שלה? יכול להיות שאנחנו מחפשים מקרולינה אור גדול יותר. ב"חופש" היא מבקשת "רק חוכמה שקטה והסכמה/ רק אמת פשוטה ואהבה" סלואו רוק, טון נוגה, גיטרות תומכות. הטון הפנימי, טון הנשמה, אומר שבקשתה – בקשת אמת. הרבה יותר משכנעת מהמוסיקה נטו. גם "מול הים" לא יצטרף לרשימות החובה שלי: הצעה לאידיאלזציה אסקפיסטית סתמית. הוראות לטייל האוניברסלי. שחיקת תובנות שחוקות – הנסיעה רחוק, ישיבה מול הים, ההתבודדות, הבריחה, שכביכול יסבו הנאה מהחיים. שיר תיירות קייצי ופשטני. המוסיקה המסתלסלת מובילה לחפלה ים-תיכונית קלילה וקטנת מנגינה בסלסולה הגבוה ובעיבוד קליל המדגיש את האוריינטאלי.
"משגע אותי" – טוב מקודמו על אכזבה מיחסים שמביאה לאי שפיות. קרולינה שרה ללא דרמה מטפורה כ"ים עמוק יפריד בינינו ובליבי מדבר" נוגעת באוריינטלי, וזה נשמע מסוגנן, אותנטי. גם "אל תאחר" מורכב מאותם חומרים שקושרים אותה למקום שבו היא חיה.
אווירה ים-תיכונית, בהשפעת המוסיקה של איש בום פם אורי בראונר כינרות, המפיק המוסיקלי של האלבום, לא מוסיקת חאפלות, אלא מהלך שנשמע כמעט אוונגרד עממי. קרולינה שרה גבוה בטון אקזוטי אטרקטיבי בשילוב עם הגיטרות של "בופ פם" ברוח הפסאודו אוריינטלית בסגנון השירה המיוחד הזה של חלוקה מוטעמת להברות.
למעשה, קשה לדבר על קרולינה של סגנון. היא יותר זמרת של אינטואיציות, קשת רחבה מהרגאיי ועד הים התיכון, מאשר מייצגת תרבות כלשהי. עובדה: "השנסון ללבנון" מעביר לטריטוריה אחרת, מוסיקה אל-זמנית, מנגינה וטון נוגי מהורהרים. והפעם אני לוקח את קרולינה לאי בודד.
Save Me From Myself – קריאה לאל להצילה מעצמה – הוא שילוב מעניין בין מוסיקה שחורה, גוספל + סול, אפרו עם טוויסט מזרחי. התוצאה – גרובית מענגת.
צליל סיטאר מקשט אתת הקאבר ל"לא היה בינינו אלא זוהר" של לאה גולדברג ודני ליטני, מעין בונוס בדיסק, הדרן.
זוהר? זורחת לא בגדול, אבל זו היא קרולינה, היא ולא אחרת. אילו היו לה כאן עוד שלושה ארבעה שירים טובים, הינו יכולים להכריז על אלבום חובה. בינתיים נסתפק בקרן אור. לא זוהר.
