יאיר דלאל הוא מוסיקאי של צמתים, של היתוך, נשאר הכי קרוב למחצביו המוסיקליים, ועם זאת נפתח לתפוצות. הוא ישראלי, הוא מזרחי. הוא טרובדור עממי, הוא נגוע במכמני המוסיקה האסיאתית והעיראקית. הוא מוסיקה מהעולם. הוא נגן עוד וגם זמר.
באלבום הזה, העשירי שלו, לא פחות זמר מנגן עוד – מותח קשת בין המזרח התיכון לאסיה, וגם קופץ בסיום לאנגליה. צאו תחילה ל"דרך הבשמים" שלו, ובהמשף תתבשמו בעוד כמה שירים.

הקול המאונפף משהו מזמר "אבוא אלייך ואפרוק געגועיי עד בלי די" ב"דרך הבשמים" צליל הסיטאר בפתיחה, שירתה המסולסלת של ליאורה יצחק שיש תבלין הודי וגם דיאלקט ערבי. שיר על טהרת העממי הצנוע, האותנטי. השלוותי. קחו את זמנכם. שירו איתם בלי להרגיש מועדון זמר: "אבטא אלייך השמים עדי עד בי די". הרצון לגעת במקורי, בשורשי המגיע עד לחן של מסורת יהודי בבל, כשלדאל  מצטרף קול קונטרה טנור של יניב ד'אור.
מסורת יהודי בבל מצטרפת בהמשך מסע הבשמים המוסיקליים ל"יערת דבש" מאת ר' ישראל נג'ארה, כלומר צפת של המאה ה-16. השאיפה של דלאל להיות קרוב למקורות אינה עושה הנחות למאזין המערבי, בטח כאשר דלאל שר חרישית בערבית "מדת בעד אל עשה", פנטסיה בדואית, כמעט באקפלה, כשאליו מצטרף הלייל אל עוויוי.
דודו טסה נמצא ב"סיגלה", המוגדר שיר אהבה-געגוע מדברי, וכאן זוהי כבר "מנגינה עברית" מלודית ספוגה באוריינטליות ובעיטור היפה של העוד. כמה טון מאופק יכול להביע תחושת אמת. גם כאן אפשר להצטרף בלי שירונים.
לא כל הבחירות – מסייעות לאלבום להגיע לפסגת הייחוד האותנטי "על שלושה דברים העולם עומד" בשירתה של ליאורה יצחקי, הוא קטע שאם דלאל היה מוותר עליו – לא היו באים אליך בתלונות.
אבל את שירתה מלאת התוגה והחמלה של שני דלאל ב"מי האיש – יראת השם" (תהילים ל"ד – ברוך חייט) חייבים לשמוע בליווי הכינור של יאיר.
בשיר הבא שומעים: "מן המדבר/ מן המדבר הבאתי / את אהבתי/ רוויה בכאב נדודים/ ואת הבאת את השמחה/ והיא הולכת וגדלה.." אינטימיות נוגה מינימליסטית שהיא המוסיקה המזרחית הישראלית האותנטית.
ובסיום לא תאמינו Oh My Love של ג'ון לנון. דלאל מצליח בהטמעה של תרבות אחת ברעותה, וכאן נגינת העוד והגיטרה מעבירה את הלחן לחלקת אדמה אחרת, נוטעת אותה שם, והנה היא פורחת בצבע אחר, לא פחות מרהיב.

צילומים: יוסי חרסונסקי