אביתר בנאי בוחן כליות ולב מבחוץ ומבפנים. מבחוץ – מצב מתעתע, "עולם מכוסה", מה שמפריע לך, גורם לך תחושה של עוינות, פחד, תסכול ומרירות, אבל מבפנים פועם עולם בלתי נתפס לכאורה, ומעונה לעונה נפתח יותר, מתקלף, חש תחושת הסוף והאין סוף, מרגיש נשמה בגוף.
ב"מעונה לעונה" השיר הפותח, בנאי שר כהרגלו על חיפוש עצמי, ניסיון למצוא שלווה פנימית בתוך מציאות לא פשוטה. יש בו אמירה חזקה על המסע הרוחני וההתבוננות הפנימית של אדם המבקש לחיות בשלום עם עצמו ועם העולם.
בשיר הזה ("מעונה לעונה") הוא נוגע בלא מובן מאליו. מה שזורם בהם נובע מהפחד מהלא נודע, אבל המוסיקה נשמעת אנטי תיזה. היא שמאפשרת לגעת בעולם הזה, לטייל בשחקים. בנאי נע במסלול קצבי על הכביש הראשי, עטוף בקולות מקהלתיים. המוסיקה מחוברת בטבורה ל ריתם נ' בלוז, פועמת ונושמת, משדרת עולם ומלואו מאיר, שאין בו מרירות ותסכול, כזה שמגיע מהבפנים העכשווי שלו.
בשיר השני – "חלל" בנאי שר על שתיקת האל בימי הכאוס שפקד אותנו. המוסיקה הנוגה-ענוגה ריחופית מעבירה זרם מחשבות על רקע הכאוס. הסיטואציה: קבורה של חלל, אמו ואביו ליד קברו. "אני מנגן נשמת חייל עולה אנחנו מסתכלים". החלל הוא גם האין אחרי מות.
גם למאמין יש בעיה גדולה. פתאום המציאות מתדפקת ממש על דלתו. תובנה: שתיקתו של האל במהלך אירועים קשים כמו אלו שהתרחשו בשבעה באוקטובר יכולה לעורר שאלות עמוקות באמונה ובתאולוגיה במסורת היהודית ובתפיסות תאולוגיות אחרות. אביתר בנאי שמופיע באימונית שחורה כמתאבק בקליפ, תוהה ותועה בדרכי ההוויה המלחמתית. הוא כמו מתנחם בלחן ובהרמוניה של חמלה, שהיא אולי הדרך היחידה לשרוד כאמן ש"אין חלל" בינו ובין שירו. בנאי מדייק בתחושתו. ההפקה המוסיקלית מקשטת בצלילים אלקטרוניים וקולות אנושיים שמשרים אווירת הזיה שמימית. הלב הזועק מתכוון מעומקו. כל כך קשה, כל כך יפה.
אביתר בנאי שיחות שלום השיר "חלל"
קו מוזיקלי? זה אינו בנאי אחד. למשל: שיר פולק אקוסטי למהדרין על אהבה שנמוגה – "אהבת אמת", מעין בחינה פסיכולוגית של מצב אהבה דועכת שמסתיים במשפט יפה: "אולי זו לא היא שהלכה אולי אנחנו הלכנו"…
מצד אחר, שיר רוק עוצמתי, "שיחות שלום" – רשימת סיפורים על אנשים מכורים שפותחים מקום בנשמה לשיר עליהם מהמקום הכי נמוך, לתת מקום לאהבה ולנשמה להיפתח.
ומצד שלישי – "יהונתן" סמבה שמחה בעיבוד פאנקי לכלי נשיפה – תודה ומחווה ליהונתן גפן ז"ל ולדור היוצרים של תקופתו.
"אמא שמחה" – סלואו אולד סקול נוגה ונוגע ללב על אמא שמחה שלקתה באלצהיימר (אמו של אביתר) מנגינה וטון של געגועים אל האישה היפה שעכשיו "מתפזרת ומתרחקת", בגוף שלישי (של המספר) וראשון (של אמא) עיבוד שמזכיר בסיום השיר תזמורי אווירה של מלחינים צרפתיים מפעם. תמיר מוסקט בעיבודיו מתכתב עם המתזמרים של שנות השבעים- שמונים ומוסיף שכבות חיוניות לשירים של בנאי.
גם "מבול" על מהות האדם ומגבלותיו, עטוף המעטפת ההרמונית היפה שמוסקט עטף אותו שהופכת את השיר מנוגה לנגיש.
בא והולך אליו, חזר אל הבית אל עצמו ב"להיות שניים להיות אחד", נוגע במקום הכי עמוק של עצמו –"אני לא לבד, אני איתי כאן" שר בנאי בקול גבוה את עמוק הכוונה, נוגע בנשמה, וגם כאן העיבוד מעניק עוד שכבה שממשיכה את השיר מעבר אליו.
ההתפתחות של אביתר בנאי כאמן וכאדם באה לידי ביטוי חזק ב”שיחות שלום”. זהו אלבום של הסתכלות פנימה, נגיעה בעצמו ובסביבתו, חמלה וקבלה עצמית, מה שהופך אותו ליצירה משמעותית ולא רק ברמה המוזיקלית אלא גם כמסע אישי מעורר השראה.
*** אביתר בנאי: "בשר הטבעות, פרודו ההוביט עומד ליד הסירה, והוא צריך לבחור, האם לעלות עליה ולצאת למסע של גיבור לתוך הגיהנום או לחזור אחורה. אז הוא נזכר במשפט שאמר לו גנדלף הזקן ״אף אחד לא בוחר לראות ימים כאלה, אבל את זה לא שאלו אותך. השאלה ששואלים אותך היא מה אתה בוחר לעשות בזמן שנותר.״
אני בן 51. עוד 19 שנה בן 70. זמר ותיק. נשוי לרות 20 שנה. חמישה ילדים גדולים כבר. אבי ואחי הבכור נפטרו, אימי חולה באלצהיימר כבר שנים, חי בחברה ישראלית קרועה.
אין דיבור. מקום. גוונים. שלום. מלחמה קשה מנשוא בידיים של פוליטיקאים פופוליסטיים גזורים, סכנה קיומית, אבל וכאב בלי סוף. גם אני, כמו פרודו ההוביט, כמו כולנו בעצם, עומד ליד הסירה וצריך לבחור, אני יכול להסתובב ולברוח, ואני יכול לבחור לעלות לסירה ולנסות לחיות ולפעול, רק להיום לפחות, את מה שאני מאמין בו. סביבי יש מלא אנשים טובים, ילדים, הורים ואנשי מעשה, מלאי אומץ ותקווה חותרים בסירות קטנות ומקווים את דרכם אל הטוב. ואני, מה אני בוחר לעשות עם הזמן שנותר?
