שנחזור לשורשים, הסגנון שינק מהרגאי של ג'מייקה? כדי להתאהב מחדש באהוד בנאי – זה ממש מתאים. בנאי לא זמר דאב,אבל הגרוב הזה מה-זה מתאים לו, כלומר לשירים מתוך "אהוד בנאי והפליטים" שהוא בחר לעבד ולהפיק בעזרתו הצקצועית של בנו הנדלר.
Dub היא סגנון מוזיקלי שהתפתח בג'מייקה בסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70, והיא אחד הענפים המרכזיים שצמחו מתוך מוזיקת רגאיי. מדובר בז'אנר שעשה מהפכה לא רק בתוכן, אלא גם בגישה להפקה מוזיקלית, והניח את היסודות למוזיקה האלקטרונית המודרנית, להיפ הופ, ולמוזיקת האפקטים והסמפול שאנחנו שומעים עד היום. הליין של הבאס הוא הלב של הדאב לרוב איטי, מינימליסטי, עם תחושת תנועה גלית. בולט שימוש באפקטים – בעיקר דיליי חוזר כמו הדהוד בחלל פתוח,ריוורב עמוק על תופים, שירה, ולעיתים על כל הערוצים – יוצרים תחושת "ציפה" מרחבית. הרבה פעמים האפקטים עצמם נהיים הכלי המוזיקלי – לא רק התוספת.
מבחינת שירה – לעיתים הווקאל נדחק לשוליים או "מרוח" באפקטים. מה שברור הוא הוא שהפאוזות בין הצלילים לא פחות חשובות מהצלילים עצמם. מגלמות עומק רגשי שמושג דרך מינימליזם ואפקטים.
אהוד בנאי מאמץ הסגנון לשירים אחדים מתוך אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" (1987) שהפך לאלבום אייקוני, פורץ דרך ורב השפעה על הסאונד והפסקול הישראלי. הוא עושה זאת באמצעות המפיק המוסיקלי ואשף הבס בנו הנדלר (ברי סחרוף, בלקן ביט בוקס, תומר יוסף) שלא רק צלל לעומק האלבום, אלא גם ניצח על חבורת נגנים מהשורה הראשונה כדי להוסיף את כל הצבעים שהדאב מבקש – ספי ציזלינג – חצוצרה, אייל תלמודי – סקסופון, ירון אוזנה – טרומבון, מיכאל אבגיל – תופים וכמובן בנו ואהוד עצמו. בנוסף – הופעת אורחות משפחתית של קולות הנשים לבית בנאי; אודליה, מרים-חווה, איילה וזוהר.
אל העיבודים וההקלטות החדשות, הוסיף אהוד בחלק מהשירים ("עיר מקלט" ו"ממשיך לנסוע") טקסטים חדשים, המשקפים את החוויה שלו (שלנו) בנקודת הזמן הנוכחית וקריאה לשינוי, ריפוי ותיקון.
האלבום החדש כולל הקלטות ועיבודים חדשים ל 8 שירים שהופיעו באלבום "הפליטים" המקורי + טרק בונוס – "מתחיל להתעורר".
התוצאה מענגת בעליל. יופיים המחודש של השירים, בזכות הגרוב הנפלא.
צילום: אריאל
