השיר "את כבר לא איתי" הוא שיר פרידה עדין, כואב ומכונס, שמתאר באופן רגיש ואינטימי את האַבל על אובדן של קשר משמעותי. זהו טקסט שמציף תחושת ריקנות ובדידות שנשארת לאחר שהאהבה עזבה – לא רק האדם, אלא גם הרוח, החום, המגע והתקווה. אלדד ציטרין ורונה קינן שרים ערגה אינטימית במנגינה קסומה.
השורה החוזרת “את כבר לא איתי” משמשת כעוגן רגשי. היא חוזרת שוב ושוב, כמו מנטרה של אובדן שלא ניתן לעכל. בכל חזרה נוספת, מקבלת השורה עוד ניואנס – עובדה, געגוע, שאלה, השלמה.
הטבע משמש לתיאור התחושה הקשה. "ברור כשמש, כמו חמסין / צורב בעור" היעדרה של האהובה הופך לחום קשה מנשוא, למשהו שאי אפשר לברוח ממנו – בדיוק כמו שרב. השמש כאן איננה חמימה אלא שורפת, צורבת – דימוי מובהק לכאב רגשי.
"רוח ערב לא עוברת את ביתי" "לא מן הים ולא אחרת / רק שרב הולך איתי". כשהאהבה נעלמת, הטבע מתייבש. אין רוח, אין תנועה. השרב – חום יבש וחונק – הוא הדבר היחיד שנותר עם הדובר. יש כאן תחושת קיפאון ותקיעות, ניגוד לעבר שבו "היינו אז בחורף" – אולי אז עוד היה גשם, חיים, תנועה.
"אין לי דרך לנסות ולהסתיר / בדידות גדולה שאין בה ערך" זהו אחד המשפטים החזקים בשיר. לא רק בדידות – אלא בדידות חסרת ערך. כלומר, כאב ריק, לא מצמיח. אין תובנה, אין התרוממות, רק חור פנימי.
"ומתוך כך נכתב השיר" – השיר עצמו הוא פעולת הישרדות רגשית – דרך להעניק צורה למה שכבר אין. יצירה מתוך חורבן.
"שוב לא תבואי לחפש אצלי תשובה / רק שאלות עולות עדיין" – האהובה אולי עזבה, אולי המשיכה – אבל הדובר נשאר עם הספק. השאלות נשארות תלויות, ללא מענה.
אין דרמה בשיר – רק שקט צורב. המנגינה, השירה ההרמונית, הצליל האקוסטי יוצרים תחושת געגועים שמימית, כאב שמוגש בעידון אצילי יפהפה.
אלדד ציטרין את כבר לא איתי
את כבר לא איתי
ברור כשמש, כמו חמסין
צורב בעור
כמו שתיקה שלא נגמרת
משהו מת ולא יחזור
את כבר לא איתי
ורוח ערב לא עוברת את ביתי
לא מן הים ולא אחרת
רק שרב הולך איתי
ערב בא ומתנגן בו
רוח קר ממתין לזוג
איך היינו אז בחורף
איך הלכנו לאיבוד
את כבר לא איתי
ואין לי דרך לנסות ולהסתיר
בדידות גדולה שאין בה ערך
ומתוך כך נכתב השיר
את כבר לא איתי
שוב לא תבואי לחפש אצלי תשובה
רק שאלות עולות עדיין
אם נגמרה בך אהבה
ערב בא ומתנגן בו
רוח קר ממתין לזוג
איך היינו אז בחורף
איך הלכנו לאיבוד
