מה שהיא סיפרה לו, מה שהיא הבטיחה. אז, ליד שביל האופניים. אלישע בנאי מתרפק על אהבת ילדות. מבקש אותה את אותה נשיקה כמו פעם בשדרה. היה אז גם לב שבור. נשיקה כזו שלא "נגמרת לעולם".
מתגעגעים לאהבה כזו לימים שהיינו ילדים/ נערים, שחוינו, חלקנו לפחות, את האהבה הזו. לפי הטון של בנאי – מבאס לדעת שכבר לא נדע אהבה כזו מהי. בנאי לא רק מתגעגע אלא מבכה את החוויה כמו מתוך מודעות שכמותה כבר לא תחזור. קול הצער, הרמוניית הגעגועים, הטון המדוכדך. הקצב שמעצים. זה נשמע Very Sad. כלומר: אין בעיה להשתתף בצער געגועיו וגם להתענג עליהם.

אלישע בנאי שביל אופניים במאי – רפאל קדישון צלם – אלון לוצקי משתתפים: תום אבני, ליר וכץ ודב נבון

נפגשנו ליד שביל אופניים/ שדרה שהייתה פעם חול/ אני זוכר הייתי ילד
הזמן עצר ואז ניגשתי/ שתעזרי לי לא ליפול/ ואז הכרנו אז היינו/ הפכנו לאחד זה מבלבל
סיפרת לי שהלב שלך נשבר לרסיסים/ ופעם ראשונה את לא יודעת/ נתת לי נשיקה שלא נגמרת לעולם
אמרת שתאהבי אותי אמרת שתזכרי אותי תמיד
שני חדרים מטבח קטן/ הבניין הכי ישן ברחוב/ תני לי עוד רגע כמו אז בשביל האופניים/ ואז אוכל להעלם
ניסינו כל כך רצינו/ הפכנו לאחד זה מבלבל
סיפרת לי שהלב שלך נשבר לרסיסים/ ופעם ראשונה את לא יודעת/ נתת לי נשיקה שלא נגמרת לעולם
אמרת שתאהבי אותי אמרת שתזכרי אותי תמיד
אולי זה לא נגמר אולי זה רק מתחיל/ ופעם ראשונה את לא יודעת/ בבקשה רק תנשקי אותי כמו פעם בשדרה
אמרת שתאהבי אותי אמרת שתזכרי אותי תמיד

אלישע בנאי – ממשיך לרדוף אחרי החלומות

אלישע בנאי פייסבוק