משאלתה של הילדה נכתבה בעיני מבוגרים, מושרת על ידי זמר שמשתתף בכל ליבו במה שעובר עליה. "ילדה קטנה" נשארת בתחומי מבטו של הדובר בשיר, לבטח מייצרת סנטימנט כשהיא חושפת פחדים בפני אלוהים, אבל הטון הדרמטי הוא של מי שכבר אינו ילד, שחושף מצוקה ודאגה גדולות מבלי שהוא מצביע על משהו קונקרטי. יש בשיר "מחר מפחיד", עיניים שיבשו מדמעות, מלחמות ושאלת המה-יהיה- בסוף.
בלדת הרוק המפעימה מגיעה ממעמקיו של אמיר דדון. השירה הדרמטית לחלוטין לא נמצאת בחלקתה של ילדה. זה אינו המכתב של הילדה אלא משקעי התחושה של המבוגר שעושה שימוש בילדה כדי לתמוה מה יהיה בסוף והאם יש אור בקצה באופל. בשיר הזה דדון בעיקר מלודרמטי ללא תקווה, ורק הסיום פותח איזשהו סדק של אור. קולו אפוף תוגת דאגה שמגיעה ממקום עמוק, מתעצמת בלחן ובעיבוד שלוקחים אותו למקום שבו הוא נשמע הכי הוא.
תמונת יח"צ שלומי פינטו
אמיר דדון ילדה קטנה כותבת מכתב
השמיים כבר ריקים מכוכב/ כמה משאלות בזבזתי לשווא
מה יהיה מחר מפחיד פה ממש/ ילדה קטנה כותבת מכתב
אלוהים היקר די כמה טירוף מעליי/ מסתכלת לשמיים כולם מרימים ידיים
איפה האור בקצה מה ייצא מהשיגעון/ מה עם הקשת אחרי המבול מה הפתרון
מה יהיה הסוף/ מפליגים שנים בים בלי חוף
העיניים כבר ריקות מדמעות/ התייבשנו כבר מרוב מלחמות
מה יהיה מחר נתחיל מחדש/ ילדה קטנה כותבת מכתב
אלוהים היקר די כמה טירוף מעליי/ מסתכלת לשמיים כולם מרימים ידיים
איפה האור בקצה מה ייצא מהשיגעון/ מה עם הקשת אחרי המבול מה הפתרון
מה יהיה הסוף/ מפליגים שנים בים בלי חוף
איפה האור בקצה/ בואי נצא/ הנה האור בקצה/ בואי נצא
