המפגש האחרון שלי עם אהוד מנור היה באפריל 2002. מנור אירח את אריאל זילבר במסגרת סדרת מפגשים עם מלחינים ומבצעים במרכז ענב לתרבות, על גג גן העיר ת"א. זילבר מולו ססגוני, לא צפוי, תמים, משובב. הוא לא הכי מבין איך אוכלים ערב כזה עם דיבורים ושאלות בין השירים. מנור לא פסח על רגעי העבודה הקשים עם זילבר – "היית איש לא נוח", גם על היחסים הלא קלים שהיו לו (לזילבר) עם אמו, ברכה צפירה. לא הכל נחמד.
מנור בישר באותו ערב, שטקסט שלו יכנס לאלבום הבא של אריאל זילבר. זילבר ניגן את השיר כהדרן. שיר תקווה. שיר שלום. אהוד היה מאושר.
גם אחרי שקיבל פרס ישראל, לא נח. האדרנלין היה תמיד גבוה. דאג ששיריו ימשיכו להיות ולחיות. שיר חדש באלבום של זילבר עשה אותו מאושר אמיתי.
את הבעיה שלו הסביר מנור בהקדמה לערב: פעם בשישים, פזמונאים מקצועיים תפרו שירים לזמרים כמו חייטים מיומנים. מאז שנות השבעים, רוב המוכשרים כותבים לעצמם.
המצב הזה שבו כל סינגר מכריז על עצמו סונגרייטר לא הקפיא את מנור. הוא המשיך להוציא אוספים, כתב לאירוויזיון, הנחה ערבי זמר. ולפי נתוני אקו"ם, הוא היה תמיד היוצר הכי משודר.
עשרים שנים אחרי לכתו (12 באפריל 2005) וביום הולדתו ה-84 (13 ביולי 1941), אני מאזין לשירים מתוך האוספים שלו. עיזבון רוחני מפואר.
אהוד מנור מנור חיבר בין מצבי רוח, מקומות, אירועים, תחושת היחיד ותחושת הכלל. הוא מצא סיבה טובה לאהבה, כפי שבישר לנו אריק סיני, הוא סיפר את סיפורה של מנגינה חוצפנית שעפה רחוק כמשל לזמן הבורח במנגינה הברזילאית של מתי כספי, הוא מילא בתוכן פוגה שהלחין נחום היימן בשירתם של הפרברים, סיפר באמצעות יגאל בשן על ברטה שרואה בכף היד לא רק צרות. הוא התגעגע לבית המסילה עליו שרה רבקה זוהר.
בשירים שלו היה טמון עולם מופלא של ילדות, גם ממבטו של מבוגר ילד, שמתגעגע לימי בנימינה, תמונות שעולות בעיני רוחו. "לו היה ניתן להשיב את מחוגי הזמן", כתב מנור בשיר "בלדה לשוטר" מתוך הסרט "השוטר אזולאי" שהלחינה נורית הירש.
הגם שהיו לו כמה "מלחיני בית" כמו נורית הירש, מתי כספי, בועז שרעבי, מנור, הגיע כמעט לכולם, גם לרוב הזמרים, אפילו עד נינט טייב ("בסוף העולם")
תקשיבו לשירים (למטה) – משיבים את מחוגי הזמן.
שלמה ארצי משוחח עם אהוד מנור על קבלת פרס ישראל לזמר עברי
תגובה אחת
הבית הזה ריק בלעדיו..