ג'וני ווינטר התחיל עם "ג'וני בי גוד" קאבר לצ'אק ברי.  קשיש לבקן (בן 69 בלבד) בכובע בוקרים, מחמם כיסא כמעט לאורך כל הערב. הקול בקע ממיתרים שרופים שמתחצפים לשיר, המיתרים של החשמלית שלו – הם העניין, אלא שבשירים הראשונים הגיטרה לא הגיעה. הקהל צעק בעברית – לא שומעים גיטרה. וינטר המשיך לנגן כאילו כלום.
מילא הקול, אבל את ג'וני לא יכול להיות גוד (good או god, תבחרו אתם) בלי שישמעו גיטרה. בהמשך זה יסתדר אכשהו. הקהל המאוד מגוון (לידי עמד היפי קשיש שנראה כמו אחד שהגיח הישר מהסיקסטיז) הגיע לא רק בשביל הקול והגיטרה. הוא בא להתרפק על האיש והאגדה וגם על ימי הזוהר שלו. אגדת בלוז בצבע לבן מבהיק, אחד הנגנים הוירטואוזים בהיסטוריה של הבלוז.
כשג'וני ווינטר הגיח ב-1969, בתעשיית המוסיקה רצו להאמין כי נולד סופרסטאר ברמה של ג'ימי הנדריקס, גיטריטס-זמר בלוז-רוק מזן שורשי נדיר עם השפעות מובהקות של מאדי ווטרס. זה לא קרה. הנדריקס מת ונכנס בשערי שמים אל מחלקת אגדות העל. ווינטר שרד והמשיך להופיע בעיקר לחוג מעריצים אוהבי בלוז שנותנים כבוד לבלוזיסט שמחובר חזק למקורות הבלוז, שחוזרים לבלוז כאילו זוהי המוסיקה האולטימטיבית, למרות שהיא נשמעת כבר קצת פרימיטיבית.
ג'וני ווינטר הוא בעצם החוליה המקשרת בין רוק-בלוז בריטי לרוק אמריקאי דרומי. הוא יצר תבנית רעננה לבלוז הקלאסי, בשילוב עוצמתי של פ'אנק טקסני אותנטי עם הפרשנות האישית שלו. היום אפשר להגיד, שהבלוז לא היה מה שהוא בחמישים השנה האחרונות ללא ג'וני ווינטר, האיש שניגן עם מאדי ווטרס וג'ון לי הוקר והוציא כארבעים אלבומים.
והנה הוא כאן, סלמה פינת הרצל. מבוגרים מביטים בו בהשתאות. צעירים שהיו יכולים להיות בניהם קופצים כמו במופע רוק. ג'וני ווינטר הגיע עם Roots, אלבומו החדש, חמוש ברביעיית נגנים. ברור שלא האלבום יהיה כל העניין. האיש ינגן בלוזים ישנים, קאברים לרולינג סטונס כמו Jumpin' Jack Flash להגדיר? בלוז-רוק, בלוז חשמלי עם טאץ' מודרני. בלוז קלאסי. מעבר לזיהוי סגנון, זוהי נגינת הגיטרה המשלבת אוריינטצית בלוז שחור עמוקה. הלבן הזה הוא הדבר האמיתי. לא צריכים להיות מבינים גדולים. שיר או שניים – והכל ברור.
ג'וני ווינטר רחוק מלהיות פרפורמר. פעם אחת בלבד לאורך הערב – קם. הוא אינו אומר דברים, פרט להצגת השירים. הוא בא לעבודה, וזה בסדר גמור. אם רוצים אגדה – צריכים לקבל אותו קומפלט, כמו שהוא.בעבודה. והוא מנגן עדיין גיטרה –  כענק גיטרה. ערב קצר, (נו, טוב הגיל, המחלות, תתחשבו), הרכב ליווי טוב, זמר מינוס קול, ועדיין – אגדה שאסור להחמיצה, במיוחד אם אתה אוהב גיטרות בלוז ואגדות.

***  וינטר שמת ב-2014 בגיל 70, היה בלוזיסט בצבע לבן מבהיק, גיטריסט לבקן, אחד הנגנים הוירטואוזים בהסטוריה של הבלוז. ניגן מגיל 14, ספג הרבה ממאדי ווטרס. לווינטר היו מיתרים חזקים לבלוז ונגינת גיטרה המשלבת אוריינטצית בלוז שחור עמוקה. הלבן הזה היה הדבר האמיתי. לא צריכים להיות מבינים גדולים. שיר או שניים – והכל ברור.
וינטר שהחל את הקריירה שלו בשנת 1969, יצר תבנית רעננה לבלוז הקלאסי, בשילוב עוצמתי של פ'אנק טקסני אותנטי עם הפרשנות האישית שלו. וינטר הוא בעצם החוליה המקשרת בין רוק-בלוז בריטי לרוק אמריקאי דרומי.
הוא נולד בבימונט, טקסס, ארה"ב. עיירת נפט קשת יום, בה האזין וניגן בלוז ורוק-נ'-רול מגיל מאוד צעיר. בשנת 1969 חתם עם חברת התקליטים "קולומביה", והוציא את אלבומו הראשון, הנושא פשוט את שמו- Johnny Winter. מאז הקליט כמעט 40 אלבומי בלוז ורוק קלאסי, והפך לאחד מהפרפורמרים הבולטים בשנות ה-70'. חברת הגיטרות Gibson Guitars ייצרה גיטרת Firebird הנושאת את שמו, אשר הפכה לסימן ההיכר שלו במהלך השנים.
לאחרונה חבר להרכב הבלוז The Allman Brothers להופעה בתאטרון ביקון במנהטן, לציון 40 שנה להקמת ההרכב. בנוסף, ווינטר מוביל אירועים יוקרתיים כמו פסטיבל הג'אז של ניו אורלינס, פסטיבל הבלוז של שיקגו, פסטיבל הבלוז השוודי ועוד פסטיבלים רבים באירופה, אשר מושכים מליוני אנשים ברחבי העולם להופעותיו בשנים האחרונות ג'וני ווינטר נהנה מהופעות סולד-אאוט כמעט בכל מקום אליו הוא הגיע. אלבומו האחרון Roots זכה לביקורות מהללות ברחבי העולם. האלבום הוקלט עם הלהקה איתה הופיע בישראל.

צילום: מרגלית חרסונסקי

ג'וני ווינטר – קטעים מההופעה