צריך מלחמה אכזרית כדי להימרח על טקסט שמערב אסון לאומי ושותפות גורל. שירים כאלה לא כותבים בימים רגילים. אבדון נורא מצד אחד וסולידריות ענקית מצד שני. אני יודע שבימים כאלה גם ביקורת צריכה "להתחשב", אבל עם כל ההבנה, טקסט כזה שמנסה להכיל טרגדיה ואחווה נשמע שטחי. גם המוסיקה והטון הנוגה של דורון טלמון לא מצליחים לשחרר מהתחושה של התייפייפות, גם אם אני מאמין לטלמון שהשיר נכתב מתוך צורך אמיתי לערב את מחזות הטרור והזוועה עם אור בקצה המנהרה. כוונת הלב לא מבטיחה אמנות אותנטית. גםהמנגינה היפה של שיר הפולק הזה, לא משכנעת ברכות שלה. היא נשמעת עצבות מתקתקה, לא נוגעת בעוצמת האירוע וגם לא מנחמת באיזשהו אור הגדול שנמצא מעבר לפינה.
ג'יין בורדו לא לבד
העץ שבגינה שלנו לא שרד/ נשרף כולו בבוקר מקולל אחד
והגינה עומדת יתומה / ולא נותר מי שישקה בה את האדמה
ומי ישיר בטקס בקיבוץ / ומי ירקוד במעגל על הבמה בחוץ
מי יקשט טרקטורים ועגלות / ומי יקצור את החיטה שבשדות
נושיט כולנו יד/ אנחנו לא לבד/ שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר/ כמו אז לא נישבר/ יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
שורשי העץ נאחזים בלב האדמה/ישובו לעלות לצמוח עם המנגינה
ניגון עתיק של נחמה וצחוק הילדים/ אנחנו בית לעצמנו סוף לנדודים
נושיט כולנו יד/ אנחנו לא לבד/ שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר/ כמו אז לא נישבר/ יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
נזכור את הפרחים כל מי שנקטפו / יפי התואר מלאכים בדגל נעטפו
ומי שעוד לא שב נהיה לו מגדלור / נדליק פה אור גדול עד שאלינו יחזור
נושיט כולנו יד/ אנחנו לא לבד/ שותפי גורל כאב ואהבה כעם אחד
נבכה ונתגבר/ כמו אז לא נישבר/ יש לנו רק אחד את השני ולא יותר
תגובה אחת
אני חולק עליך. השיר מתאים בדיוק למצב הרוח ודווקא בגלל שהוא לא מתיימר והוא נשאר "קטן" ואישי דווקא זה מה שהופך אותו לכל כך טוב. ודורון מקסימה