עכשיו, כששלב האודישנים העיוורים הסתיים, המבחן של ארבעת המנטורים משתנה לחלוטין. באודישנים אפשר להסתמך על כריזמה, תגובה אינסטינקטיבית וקצת "טלוויזיה"; בשלב הנבחרות צריך להיות מנטור מוזיקלי- לבחור שיר נכון, לבנות ביצוע, לדעת מה להוציא מהזמר ומה לא לגעת בו, ולהחליט מי מתקדם כשצריך להשוות בין ארבעה קולות טובים.
עידן רייכל הוא בעיניי המנטור המקצועי המובהק ביותר. הוא מגיע עם הבנה עמוקה של עיבוד, כתיבה, הפקה, בניית שיר ובעיקר של בניית זהות אמנותית. המשמעות עצומה. רייכל מסוגל לשמוע מתמודד ולשאול לא רק "האם הוא שר יפה?" אלא "מה אפשר לעשות איתו? מי הוא כאמן?" כבר באודישנים ראינו אותו נוטה לדבר על המוזיקה עצמה, כולל לקום ולנגן בעצמו.
עדן בן זקן, היא בעלת אינטואיציה של זמרת שמגיעה מתוך הבמה העממית והמסחרית הגדולה בישראל. היא יודעת מה קהל מרגיש, מה עובד על במה, איך קול צריך "להיכנס" לשיר ואיך הופעה צריכה להרגיש. היא גם יכולה לזהות אצל זמרים את העניין הזה של "יש לך משהו שאי אפשר ללמד". אבל כמנטורית מקצועית אני מעלה סימני שאלה גדולים.
סטטיק לא נמצא באותה קטגוריה של רייכל או בן זקן. מודדים אותו כמי שיודע לייצר מוצר מוזיקלי, לזהות להיט, לחשוב על קהל, על במה, על דימוי ועל החיבור בין מוזיקה לפופולריות, וזה המקום שבו הוא יכול להפתיע בשלב הנבחרות.
נועה קירל היא בעיניי השאלה הגדולה. היא אולי פחות "מוזיקאית" במובן הקלאסי של רייכל, אבל צברנ ניסיון של פרפורמנס, פופ עכשווי, במה, מצלמה, תנועה, אסתטיקה ומה הופך זמר לכוכב.
צריך לזכור: רשת 13 לא בחרה ארבעה "פרופסורים למוזיקה". היא בחרה ארבעה מותגים שונים של מוזיקה ישראלית: רייכל – מוזיקה, כתיבה, עומק, עולם אישי, בן זקן – קול, מזרחית, קהל, רגש, אותנטיות, קירל – פופ, פרפורמנס, צעירים, סטאר קוואליטי, סטטיק – להיטים, הפקה, מסחריות, בידור ותרבות פופ.
