דיסקו שמש – ימינושמאל

"ימינושמאל" של "דיסקו שמש" מצליח ללכוד את רוח הזמן. זהו שיר פופ-אלקטרוני טעון פוליטית ותרבותית, שמשתמש במיתוס תרבותי כדי לשרוד את המציאות

יוני 7, 2026

מילים ולחן: שי להב, צביקה כהן עיבוד והפקה מוזיקלית: דיסקו שמש

 4/5

השיר "ימינושמאל" של ההרכב "דיסקו שמש" (בשיתוף שי להב וצביקה כהן) מבצע פעולה מרתקת של פירוק והרכבה מחדש (דה-קונסטרוקציה) לקלאסיקה הציונית "אורחה במדבר" (יעקב פיכמן / דוד זהבי). בעוד השיר המקורי, המוכר בין היתר בביצועה המלנכולי-רומנטי של אסתר עופרים, מתאר שיירה מדברית המהווה סמל לנדודים, להמשכיות ולנצחיות של הנוף והעם , "דיסקו שמש" לוקחים את חומרי הגלם האלה ומעבירים אותם טרנספורמציה פוסט-טראומטית.
בטקסט המקורי של פיכמן, המדבר הוא מרחב נצחי ורוחני. אצל "דיסקו שמש", השורות שנבחרות ומתווספות משנות לחלוטין את הפוקוס: השורה המקורית הייתה "ימין ושמאל רק חול וחול". הוספת המילה "שכול" ("ימין ושמאל רק שכול וחול") משנה את השיר מתיאור נוף גיאוגרפי לתיאור מציאות פוליטית-חברתית ישראלית מדממת. המדבר הופך ממרחב של הבטחה למרחב של מוות.
"אורחה במדבר הולכים ונופלים" – במקור השיירה "הולכת ונעה". כאן, התנועה מוחלפת בנפילה, המדגישה תשישות, אובדן דרך וקריסה.
"הזמן פוצע את כל הרופאים" – בדרך כלל "הזמן הוא המרפא הטוב ביותר". כאן, לא זו בלבד שהזמן אינו מרפא, הוא אקטיבי בפציעה שלו, ואפילו ה"רופאים" (שאמורים לרפא את הפצעים הלאומיים או האישיים) פגועים וחסרי אונים מולו.
"קר ממש" – הביטוי החוזר, הנאמר כמעט באגביות, עומד בניגוד מוחלט לחום המדבר הפיזי. זהו קור רגשי, ניכור קיומי, ואולי תחושת המוות והקיפאון שאוחזת בדובר.
ובכל זאת מפנה קל: "מתי הייתי עובר ולא שב / מחר בבוקר נמשיך ונאהב". הבחירה להמשיך ולאהוב מחר בבוקר, למרות השכול, החול והקור, היא הביטוי האולטימטיבי של הסיזיפיות הישראלית – היצמדות לחיים ולרגש דווקא מתוך תהום הייאוש.
השילוב של שי להב (ממקימי "מופע הארנבות של ד"ר קספר") וצביקה כהן יוצר מתח מוזיקלי מובנה שמשלים את הטקסט באמצעות ה-DNA של הרוק-פופ האלקטרוני של שנות ה-90 וה-2000, המאופיין ביכולת לקחת תכנים כואבים ולעטוף אותם במקצב מניע. השיר בנוי על צליל סינתסייזרים וביט אלקטרוני רפטטיבי המזוהה עם מוזיקת קלאב ודיסקו אפל (Dark Disco / Synth-pop). הניגוד הזה – בין מוזיקה שמזמינה תנועה וריקוד לבין מילים שעוסקות בשכול, נפילה וקיפאון ("קר ממש") – מייצר אפקט של "לרקוד עם דמעות בעיניים".
בולט שימוש בצלילי סינת' שמזכירים את ה-New Wave של שנות ה-80 (להקות כמו Depeche Mode). הבחירה בסאונד הזה מעניקה לשיר תחושת רטרו, המהדהדת את הנוסטלגיה של השיר המקורי, אך מנחיתה אותו במועדון תל-אביבי אפל.
הלחן המקורי של דוד זהבי, שהיה מלא הוד ודרמה, משתטח כאן לטובת מלודיה מונוטונית. ההגשה הקולית בחלק מהקטעים (כמו בצירוף "קר ממש") נשמעת כמעט אדישה, רובוטית או מנותקת, מה שמגביר את תחושת ההלם או הניכור הפוסט-טראומטי. השיר שומר על מתח קבוע. הסינתסייזרים מחליפים את החליל והדרבוקה המסורתיים, וההד המתגלגל הופך לאפקט אלקטרוני.

"ימינושמאל" של "דיסקו שמש" מצליח ללכוד את רוח הזמן זהו שיר פופ-אלקטרוני טעון פוליטית ותרבותית, שמשתמש במיתוס תרבותי כדי לשרוד את המציאות. הוא לוקח את אחד מנכסי צאן הברזל של השירה העברית – שיר שהיה סמל לחלוציות, נוף ותקווה ומשתש בו באמצעות העיבוד האלקטרוני המהודק והקצב המהפנט להציג מציאות של כאב אישי ולאומי. המדבר של פיכמן וזהבי כבר לא מבטיח דבר מלבד שכול וחול, והרופאים אולי כבר פצועים בעצמם, אבל השיר מציע נחמה אירונית מרירה: אם הכל הולך ונופל, לפחות נמשיך לנוע, לרקוד את הכאב, – "מחר בבוקר נמשיך ונאהב".