זה שיר וידוי־בקשה. לא סיפור עם התחלה־אמצע־סוף, אלא קריאה חוזרת ונשנית לעזרה, לנשימה, לחיבוק. ההתרגשות החשופה בביצוע של דניאל כהן לא מקרית – היא הליבה של היצירה.
הדובר נמצא במצב של מחנק, כליאה (גדר, קיר, מנהרה, ערפל), שבר רגשי פתאומי, ומול זה – הוא פונה לדמויות ההוריות כעוגן.
הפנייה הישירה לאמא ולאבא יוצרת עומק רגשי חזק, כמעט אוניברסלי. אמא מעוררת ריח, זיכרון, מייצגת ביטחון ראשוני, רחם רגשי. הבקשה ממנה היא רכה: לפתוח חלון, לחבק. אבא קשור לפעולה ולעבר: לטייל, יחד. הוא מייצג יציבות שהתערערה: “איך ברגע הכל מתבטל”. הבקשה ממנו היא יותר אקטיבית: עזור לי לשבור את הקיר.
יש כאן חלוקה עדינה מאוד בין: נחמה, חוסן בלי להגיד את זה במפורש. מוטיב חוזר: מחנק רגשי – חוסר מוצאף חוסר יכולת לנשום את החיים. החלון והאוויר הם תקווה קטנה, לא פתרון גדול – וזה מה שהופך את זה לאמין.
המילה אור פשוטה עד כמעט בנאלית – אבל כאן היא עובדת כי: היא לא מפוענחת. “אור תבוא” נשמע תפילה, לא קביעה.
גם בסוף – האור יגיע, לא בהכרח עכשיו, לא בהכרח ברור. .המוזיקה המרוממת מאזנת את הטקסט הכואב. היא לא מכחישה את הפצע – היא מחזיקה אותו.
השיר לא מנסה להיות חכם, לא מסתתר מאחורי מטאפורות מסובכות, הוא פשוט אומר אמת רגשית, ובמוזיקה – רגש כזה עובר חזק יותר מכל תחכום.
דניאל כהן שר על רגע שבו אדם חוזר להיות ילד, מבקש הורים, מבקש נשימה, ומוכן להאמין שאפילו מתוך ערפל – משהו טוב עוד יכול להגיע.
קולו רוטט, מלא רגש אותנטי, המעברים בשיר מבטאים את המנעד הרגשי המשתנה, כשבשיא זה נשמע כתפילה שהופכת מאישית לקולקטיבית מרוממת נפש.
דניאל כהן אור
אמא
את הריח אני עוד זוכר
אמא
אני כאן מעבר לגדר
פתחי לי חלון
תני אוויר
חבקי אותי מתוך המחנק
עזרי לי לשבור את הקיר
בקצה המנהרה יש
אור
אור
תבוא
תשטוף את הפצע
בעיניים פקוחות תראה
שאור
אור
תבוא
וגם מתוך הערפל
יגיע אור
אבא
איך יצאנו ביחד לטייל
אבא
איך ברגע הכל מתבטל
תפתח לי חלון
תן אוויר
חבק אותי מתוך המחנק
עזור לי לשבור את הקיר
בקצה המנהרה יש
אור
אור
תבוא
תשטוף את הפצע
בעיניים פקוחות תראה
שאור
אור
תבוא
וגם מתוך הערפל
יגיע אור
