רוברט קריי

ההופעה

רוברט קריי

היכל התרבות ת"א
4.5/5

מי אמר שהבלוז של רוברט קריי נשמע לבן מדי? כלומר שזה אינו השיקאגו בלוז הקלאסי סטייל וילי דיקסון, מאדי ווטרס, האולינג וולף, ג'ון לי הוקר. בואו נקבע מיד: לקריי יש בלוז, הו, ועוד איזה בלוז, כן, גם הבלוז השורשי. כמו שהוא שר ומנגן – קריי הוא בלוז עם חותם משלו ועם כל דבר, מחבר את הישן עם החדש – זה המקורי שלו. קריי הוא מן הבודדים, שמצליח למכור הרבה אלבומי בלוז מאז האייטיז, ויש לו מניות של ממש על תחיית הבלוז. הן נמצאות כל הזמן בעלייה.
על הבמה ניגן בלוזיסט מודרני מי שהוגדר "אחד מגדולי הגיטריסטים של דורו" ומי שקרב את הבלוז  אל קהל הרוק מאז אלבומו החמישי  Strong Persuader שיצא ב-1986 ונכנס ל"היכל התהילה" של הבלוז בארה"ב בגיל 57. בין החלפת גיטרה לגיטרה, הבנו, שרוברט קריי (62, אבל לפי מראהו – תורידו לפחות 10 שנים) הוא יותר מבלוז מן גדול. יש אמנים שראויים לז'אנר משלהם. שהמוסיקה שלהם נשמעת אותנטית, כאילו הם נולדו לנגן אותה, כאילו הקול והגיטרה נועדו. זו אינה הטכניקה. הקול והגיטרה נפגשים במקום שהוא מעבר. המוסיקה היא בלוז, סול, ר-נ-ב, פאנקי, רוקנ'רול, ג'אז. רוברט קריי קשור לבלוז המסורתי, לענקי הבלוז מאלמור ג'יימס ועד בובי בלנד, אבל הוא גם שר Soul כמו זמר נשמה גדול.
אלבומו האחרון In My Soul ממשיך את הקונספט הזה. המושג Soul בכותרת אלבומו האחרון מתייחס להרבה יותר מאשר "מוסיקת נשמה". הוא מתכוון ל – Soul  בהסתעפויות שלו מהצליל המאפיין את המוסיקה של אמני חברת  Stax מממפיס (סטייל בוקר טי והאם ג'יז) בקטע האינסטרומנטאלי Hip Tight Onions, ועד אמני הסול של שיקאגו כמו הקטע המפיל של Time Take Two, שהרים את הקהל לסטנדינג אוביישן.
לא הרבה מכירים בישראל את השם רוברט קריי. לפי הנגינה שלו, אני יכול לומר בביטחון מלא – קריי לא פחות גדול מאריק קלפטון ובאדי גאיי. הבלוז של קריי הוא שילוב של נגינה מסחררת וקול גבוה, עוצמתי, ועדיין הוא לא היה נשמע כל כך טוב ללא צליל האורגן של דובר ויינברג, לס פלקונר בתופים וכלי הקשה, ריצ'ארד קאזינס בגיטרה, שנותנים את הטאץ' שלהם ל – funky American blues הזה. בסוף הערב הייתה תחושה חזקה של עוד.  מי שהתכוון להגיע הערב לשוני – אני משתתף בצערו. הגשם של אפריל ביטל לו את ההופעה. זה מותיר ציפייה גדולה לחזרתו של הענק הזה. שוקי וייס, אני פותח פנקס.

רביעיית רוברט קריירוברט קריי – גיטרה, שירה, לס פלקונר – תופים וכלי הקשה, דובר ויינברג – קלידים וריצ'ארד קאזינס – גיטרה בס.

שירים: Side Dish, Phone Booth, Poor Johnny, Two Steps From The End, It Doesn't Show, Don't You Even Care, Won't Be Comin Home, I Guess I'll Never Know, Your Good Thing Is About To End, I Shiver, You Move Me, Right Next Door, What Would You Say, Time Take Two, Hip Tight Onions, The Kitchen Chicken In

צילום: מרגלית חרסונסקי

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות