ליאונרד כהן בחר בעצמו 31 השירים. לא החסיר דבר. תגידו שם של שיר. "סוזן" – בטח. "תחילה ניקח את מנהטן" – בודאי. "דמוקרטיה". "הרקידי אותי". אני לא מאלה שטוען כי כהן 1968-1974 טוב יותר מכהן של 1988 עד 2001. אני אוהב את כהן הסוריאליסטי-קברטי של "מעיל הגשם המפורסם", גם את המסתורי של "מחכה לנס", את הרומנטיקן של "קחי את הואלס". בדיסק השני, כהן מודע יותר לעיבוד. יצא מהחדר אל קדמת הבמה, ועדין נשאר משורר הפופ האינטימי, שמספר סיפור בחושניות מופלאה.
31 השירים משתרעים על פני הקריירה של כהן מאלבום הבכורה שלו משנת 1967 ועד עשרת השירים החדשים מ-2002. מצגת מדויקת לאופן שבו כהן רואה את נתיב הקריירה שלו ואת נקודות השיא בקטלוג שלו. התקופה של כהן בין השנים 1988-2002 ללא ספק מיוצגת בצורה בולטת. , המאזינים לא יוכלו לעקוף את העובדה שקולו ירד בטווח ההבעה בשנים המאוחרות, והחומר שלו היה פחות בולט ממיטב השירים המוקדמים שלו. ובכל זאת, למי שנהנה מכהן כל הזמן, מדובר במנה מעולה של שיריו הטובים ביותר.
שני דיסקים שהם כהן טהור בעיבודים תואמים של המוזיקה הפואטית שלו. כשהוא כואב אתה מרגיש את זה. זה עובר בקולו, במנגינות, אין מי שישיר אותן כמו הזמר שכתב אותם. זה האלבום של כהן שאי אפשר לפסוח עליו.
