"את החיים לקחו לך" כתבה צרויה להב, למלאכית ולפרח שחיוכה נקבר באדמה. עכשיו זה גם חיוכה של המשוררת והפזמונאית שהלכה מאיתנו בגיל 74 אחרי התמודדות עם המחלה הקשה.
בזמנה תהו אם צרויה כתבה את המילים לזכר טל, בתה, שנהרגה בגיל שלוש וחצי בארה"ב, בעת שהיא ובעלה דאז, לואי להב שהו שם. המילים "הו, מלחמות קדושות" הופנו לכתובת אחרת, וצרויה גילתה , שהשיר נכתב לזכר צליל שלח, שהייתה בין שבעת הרוגי טבח ראס בורקה (יחד עם אביה ואמה) מירי של חייל מצרי אל עבר קבוצת מטיילים בדיונה במפרץ שלמה, מדרום לטאבה.
"מי שלחץ על הדק/ דם את ליבו מכתים/ במלחמות לצדק/ גם ילדים מתים", והמשפט הזה ממשיך וימשיך להדהד בכל מקום בו ילדים נקלעים למלחמות.
יהודה פוליקר הלחין את השיר, והביצוע המקורי שלו היה של גידי גוב בתקליט "דרך ארץ". מאוחר יותר הקליט גם פוליקר את השיר.
בלדת הרוק הכילה את עומק הכאב והצער על חיוכה של תינוקת שנקברה באדמה. משלימה לעומק את תוגת הסיטואציה – מות ילדים. שיר שימשיך להלך עלינו בעצבותו העמוקה, מתעצם מחדש בכל עת שילדים נפגעים
מ"ממלחמות קדושות".
השירים של צרויה להב – "פרח"
שירים מולחנים רבים של צרויה להב ימשיכו להלך עלינו.
הפעם האחרונה שכתבתי על שיר של צרויה הייתה על "נגן" ששרה יהודית תמיר, למעשה קאבר שבוצע לראשונה על ידי דנה ברגר – בלדה עצובה שהלחינו יהודית תמיר ואהוד בנאי יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה.
שיר על מהות החיים מתוך חרדה גדולה לילד שקולו הבוכה נשמע כפלא – "אושר רך ושליו", ומצד אחר – מתוך הקסם הזה נולדה החרדה – "ואין לי פחד אחר/ מאשר לאבד אותך". איזה הורה אינו חש בתחושה הזו הרובצת תמיד על מפתן הדלת במדינה רווית אסונות ומוות כמו ישראל, ומצד שני זהו הרצון העז לחיות, לפרוח, לחוש אושר, לתת לטוב ביותר להאפיל על החרדה.
הדמיון של צרויה להב הוביל אותה לאגמים של רוך ב"דרך המשי" שהלחינה ושרה יהודית רביץ, שבהם ניתן להטביע את כל הקשיים, אבל זה מתברר כחלום טוב כי "אשה נשברת בי פתאום". הלחן והעיבוד (לו שותף גרי אקשטיין) מורכבים, מקוריים, וההזדהות של רביץ כה משמעותית, שיש תחושה כאילו היא בעצמה כתבה את הטקסט. מומנט נדיר של סיעור מוחות הדדי ורב-השראה.
כשמסתכלים על קו השירה של צרויה להב לאורך השירים כ“נגן”, “פרח”, “תפילות הילדים”, “דרך המשי”, “אף אחת”, “תפילות האימהות”, “ליל סערה”, “על הגשר הישן”, “שרה ברחובות”, “שירה”—מתגלה חתימה מאוד ברורה: שילוב בין פיוטיות גבוהה לבין דיבור אינטימי, כמעט יומיומי, שנשען על לחנים שיודעים “לשרת” את המילה.
אצל להב, הקו המלודי צמוד מאוד לטקסט, מרגיש לפעמים כמו דיבור מוגבה זה יוצר תחושה שהשיר הוא סיפור שנאמר – לא רק מנגינה שמבוצעת. בשירים כמו “שרה ברחובות” (ריטה) או “על הגשר הישן” (רמי קלינשטיין) זה בולט במיוחד המלודיה הולכת אחרי הרגש של המילים. ברבים מהלחנים לשיריה אין קפיצות חדות מדי, יש תנועה זורמת, “נושמת”, לעיתים בנייה איטית לשיא רגשי לדוגמה: “דרך המשי” (יהודית רביץ) – מלודיה מתמשכת, כמעט מסע, “ליל סערה” (פוליקר) – עלייה פנימית עד התפרצות
בשירים כמו “אף אחת” (מירי מסיקה) או “פרח”:(גידי גוב, פוליקר) הקו מתחיל בעדינות, ואז נחשף שבר רגשי, המלודיה לא “צועקת” את הכאב אלא נותנת לו לחלחל לאט. זה יוצר:
כאב מאופק אבל עמוק מאוד.
שירים כמו:“דרך המשי”, “על הגשר הישן” משתקפים גם בלחן – תחושת הליכה, זרימה, מעבר ממקום למקום. הקו השירי לא סטטי, אלא תהליכי.ז
בחלק מהשירים יש עיסוק בזהות נשית מאוד מודעת לעצמה כמו ב"אף אחת”, “תפילות האמהות”.
השירים שלה אחנם מסוג הלהיטים שמנסה מיד לתפוס. זו שירה שמבקשת להישאר, לחלחל, ולהיפתח עם הזמן.
