זה שיר על מחזוריות החיים האפרורית. המרכיבים קבועים הם ששולטים בה – בבוקר, ביום, בערב.  דימויי הטבע מחזקים – זמן שניגר כמים, העשב שנשקף מתוכם בלי דעת. הדעת היא של הדוברת-מספרת על תנועת התמיד שחוזרת. חוה אלברשטיין שרה כמהרהרת עם עצמה במעין הסכמה שזו המציאות ואין לשנותה, כאילו השיר שייך אך ורק לה. אין כאן החצנה. אין כאן דרמה, אלא השלמה. זוהי שירה נוגה מופנמת במידה המבטאת את יחסה לנושא. העיבוד – עקב בצד אגודל, ובכל זאת קיים כאן אלמנט של הרמוניה קולית שמימית המעניקה תחושה חוץ שירית מיוחדת, כאילו בצער מעבר למחזוריות יש בכ"ז משהו אחר, שמקורו באלוהי הנשגב.
כל חלקו הראשון של השיר – אקפלה, מחזק את הקשר בין התחושה של הדוברת ובין הבדידות. ההמשך – תזמור לירי אקוסטי פונקציונאלי המקשט בצבעים רכים את ההרהור הנוגה של הזמרת. חווה אלברשטיין ממשיכה במסלולים שלה, בוחרת שירים ומוסיקה בקפידה רבה, בלי להתחשב בזמן ובאופנותיו. בזה כוחה ובזה הצלחתה – גם בשיר הנפלא הזה.

יהיה לי ערב אחר / ויהיה לי בוקר אחר
ובין שניהם יהיה לי / לילה שלא יזכר
והבוקר יבוא לאט / והיום יעבור לאט
ושוב יהיה הערב / ואני לא ארגיש כמעט
את היום העובר בלי צער / והזמן הניגר כמים
והעשב על גדות המים / נשקף מתוכם בלי דעת
בדממה הבלתי מופרעת / תנועת התמיד חוזרת
ולילה ויום בלי הרף / ערב ובוקר וערב