מה קרה לחמי רודנר? זה הקורונה או הגיל? אהבה למוסיקה ישראלית באשר היא? שלוש התשובות נכונות? תזמינו חברים עם גיטרות אקוסטיות לסלון. שירו איתו. רודנר מגיש שירים ישראלים כבקשתו, אנתולוגיית אנפלאגד טוטאל, אקוסטי חף מרוק, טון געגועים שיש בו גם נימת התרפקות ואינטימיות מינורית. רודנר נאחז בקווי המתאר המלודיים של 18 שירים, נדרש מעט מאוד למתוח את המנעד הקולי שלו, מגלה רגישות ששייכת לפולק סינגר, מחובר לצליל גיטרות בעיבודים מינימליסטיים שלו ושל ערן ויץ, שמעניקים לביצועים ערך מוסף של רגישות ועידון.
ממרום גילו ונסיונו, מזווית ראייתו-שמיעתו העכשווית, רודנר פישפש במבחר שירים אהובים, ובחר לשיר מאלה שעושים לו את זה. מקדם הצלחה באלבום קאברים תלוי במה שיש לך להביא מעצמך לשיר מוכר כדי שהגרסה תחזיר את השיר לחיים חדשים. לא עוד שיר לשירה בציבור. נדמה לי שרודנר חתר להגיע לאלבום כזה – שאינו עוד אלבום של קאברים לשירה בציבור. מקדמי הצלחה: בחירה אישית של שירים ועיבודים שיעניקו לכל שיר זווית מיוחדת. העיבודים – מגיעים מהבנת נפש המבצע ורוח השירים, ובעיקר יוצאים מצניעות יפה.
קחו את הקאבר הפותח – "אף פעם לא תדעי" – הוא מחזיר את השיר לנתיב רומנטי אינטימי מלנכולי מעודן. זו אינה קיסריה של שלמה ארצי , אלא צוותא של פעם, קהל קטן קשוב ומתרפק. רודנר מעניק לשיר משהו אישי דיסקרטי המשדר בדידות צובטת לב. אתה מאזין ובא לך לעמעם אורות. עשה חסד עם השיר.
אתה לא יכול לקחת את "עינים זרות" מרונה קינן כמו שאינך יכול להפקיע את "החיטה צומחת שוב" מחלקת האדמה של חוה אלברשטיין ואת "מה יהיה בסופינו" מזו של נורית גלרון או את "ערב כחול עמוק" מריטה. מצד שני, רודנר מצליח לעטוף חלק מן השירים בחום הרגשי שלו, גם אם לא תמיד טווח המנעד והאינטרפרטציה עושים עימם חסד. המפתיע הוא המנעד הרפרטוארי האקלקטי שנע משלמה ארצי דרך שלום חנוך, יהודית רביץ, דני רובס ומגיע עד שיר בנוסח רוסי כ"בדומיה" ונעמי שמר ב"שיר סיום".
אז מה קרה לחמי רודנר? בדף המצורף לאוסף הוא מדבר על היותו "עוד עלה על הדף המפואר של המוסיקה הישראלית המקורית", ועל השנה האחרונה שהביאה אותו לחלוק כבוד ואהבה לשירים ישראלים מופתיים. האם הפרשנויות מאירות בהארה מחודשת את השירים? נדמה לי שרודנר לא חיפש בנרות פרשנויות חדשות. הוא פשוט נתן לשירים לדבר בעד עצמם, והדליק להם נר.
