כמעט שרה בלחישה את תוגת צערה. המוסיקה היא פסקול המוביל למקום שמתחת למיתרי הקול. ליר שרה שיר אינטימי ונוגה, שנוגע בעדינות בנושאים של אובדן, זיכרון, געגוע והשלמה. יש בו שילוב של כאב ושקט, ותחושה עמוקה של חיפוש אחרי משמעות או עוגן רגשי – גם כשהזמן מוחק חלקים מהעבר.
"יש דברים שכבר לא שלי / גם אתה לא תמצא אותם" היא מבטאת קבלה כואבת של דברים שפשוט נעלמו – רגשות, זיכרונות, אנשים – ואין דרך לשחזר אותם.
"ולא שיקרתי באמת רציתי / גם בלב אני תמיד חיכיתי" הוא רצה, הוא חיכה – אבל זה לא הספיק. יש כאן סוג של התנצלות שקטה.
"אבל נשארת בי מנגינה / וכמו השמש גם היא גדולה" – המוזיקה כאן היא סמל לזיכרון הרגשי – מה שנשאר גם כשהמילים נשכחות. כמו השמש – נוכחות שקטה אך עצומה.
"זה לא באמת שלא היה בי כוח / רק פחדתי כל כך לשכוח" הודאה בפחד עמוק – לא של עייפות, אלא של חרדה מהשכחה עצמה.
בהתאם לטון המילים והרגש שמובע בהן – המנגינה נינוחה במבנה פשוט ויפה, לא מתוחה מדי, הליווי צנוע, בלי לגלוש לדרמה מיותרת. שירה שקטה, כמעט לוחשת, עם עוצמה רגשית מאופקת. לשמוע אותה בין השורות – לתת למנגינה ולמילים לחלחל.
ליר מנגינה
תסתכל ותראה אותי
יש דברים שכבר לא שלי
גם אתה לא תמצא אותם
נעלמו נשטפו בים
ולא שיקרתי באמת רציתי
גם בלב אני תמיד חיכיתי
אבל בסוף כמעט כל מה שבא
נעלם ממש ללא סיבה
השירים שכבר לא זכרתי
המילים שכבר לא מצאתי
אבל נשארת בי מנגינה
וכמו השמש גם היא גדולה
והיא שוקעת אל תוך הרוח
ובה אמצא לי מקום לנוח
ומזל שהיא נשארה
וכמו השמש כל כך גדולה
תסתכל ותראה אותי
יש דברים שכבר לא שלי
איך כל מה שחלף מזמן
רק השאיר בי סימן קטן
זה לא באמת שלא היה בי כוח
רק פחדתי כל כך לשכוח
תגיד לי איך כל מה שבא בזמן
נעלם כל כך רחוק מכאן
