"לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת" 
זו שורת הגעגוע והכאב –  ההכרה שהגעגוע לעולם יהיה שם, יחד עם האהבה העצומה והידיעה שמלווה אותנו בחיינו, כל אלה קופלו לשורת השיר הזו, החקוקה על דרכם של החיים והמתים. השורה האחרונה בשיר – מהמטלטלות והמהפנטות בשירה העברית האומרת פרדוקס קיומי: גם אחרי המוות – ממשיכים., אולי דרך הזיכרון, אולי דרך הרוח, אולי דרך המילים. זהו שיר על מסע שאין לו סוף, שבו אפילו המוות הוא רק תחנה.

ההלך של אלתרמן ימשיך ללכת גם אחרי מותו, כי איך ניתן לחדול להביט ולנשום לנוכח המראות שמסביב? מיכה שטרית צועד בדרכו בדרך האלתרמנית, נע על ציר פולק קאונטרי פשוט, מנגינה התוגה, הלך מונוטוני משהו, לא מתפעם באמת מדומיית בארות והעצים הנוצצים מטל. דומה שדווקא הצער הגדול נשמע מהקול והמוסיקה.
שיר קצר מאוד במילים – רק שמונה שורות – אבל טעון ביופי, עומק קיומי ורגש מטלטל. מדובר ביצירה פיוטית שמתארת הליכה נצחית בנוף פתוח, תוך התמזגות בין האדם לטבע, בין חיים למוות, בין תנועה לשקט.
מנגינה נטולת ניואנסים, נעה במסלול יגע, בתחושת כבדות, ללא ג'סטות למאזין, בשירה מלנכולית מאופקת, חוברת לנרטיב של השיר. כמה שזה יישמע לא מחניף, אפילו משעמם משהו – התחושה עוברת.

מיכה שטרית בדרך הגדולה

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

מיכה שטרית פייסבוק