כל 150 אלף הכרטיסים להופעות של עומר אדם באיצטדיון רמת-גן “נחטפו” בתוך שעות ספורות מרגע פתיחת המכירה.זה התרחש כאשר החדשות בטלוויזיה הציגו את הסרטון המזעזע שהפיץ חמאס של החטוף אביתר דוד.
עם עובדות לא נתווכח: עם ישראל חוגג בהופעות של עומר אדם באיצטדיון רמת גן גם בתקופה טראומטית של מלחמה – חיילים נהרגים, אלפי פצועים, חטופים במנהרות. כמו עומר אדם גם אייל גולן ממשיך לחגוג עם הקהל ולפוצץ הופעות.
איך זה קורה? השאלה נוגעת בלב המתח הישראלי שבין חיים לבין שכול, בין שגרה לבין חירום, ובין כאב ציבורי לבין צורך קיומי. יגידו לך: מה הבעיה? החיים לצד המוות – דפוס ישראלי עתיק. המלחמה והטרור אינם אירועים יוצאי דופן – אלא חלק מהשגרה ההיסטורית־חברתית. לכן, יש תפיסה עמוקה, במיוחד אחרי תקופות של דיכאון קולקטיבי, שצריך להמשיך לחיות/ לחגוג למרות הכול. צורך השרדותי שכזה. עבור רבים הופעות כאלו הן לא "התעלמות מהמציאות", אלא דווקא דרך לשחרר כאב, לנשום רגע, להתחבר לקהילה, ולמצוא קצת שמחה בתוך האפלה. חיילים רבים מגיעים להופעות – לא בגלל שהם לא מבינים כאב, אלא להפך: הם רוצים להרגיש רגע אחד של חיים, שירה, שמחה – כשמול עיניהם צל המוות.
מצד שני: יש רבים שרואים בזה חוסר רגישות, ובמיוחד כשמדובר במופעי ענק ראוותניים עם אפקטים וזיקוקים, כשבאותו שבוע נופלים חיילים, והחטופים נמקים במנהרות. הביקורת הזו לגיטימית, וחשוב לתת לה מקום:
האם זה הזמן הנכון לשמוח? האם אומנים צריכים לעצור? איך מאזנים בין חיים לבין אבל? אין תשובה אחת. ויש צורך בשיח ערכי יותר פתוח ולא רק רגשי־מיידי.
בחברה הישראלית יש קצוות רגשיים־חברתיים שונים מאוד: יש מי שקמים כל בוקר עם שם של חטוף בראש, יש מי שמחפשים שמחה כדי לא לקרוס, יש שמתאבלים, ויש שחוגגים – ולפעמים אלה אותם אנשים, ביום אחר – מצבים של קיום סימולטני, כאב עצום לצד שמחה קולנית – וזה יוצר מתח, אבל גם עומק אנושי.
יש גם צד שלישי שחושב כי מקום לראות את המוזיקה כ"בריחה", היא מציגה עמידה איתנה של "לא תכבו לנו את האור" כמו גם הפגנת חוסן – שהרוח לא נכנעת.
הקהל שמפוצץ את ההופעות של עומר אדם כמו של אייל גולן לא מגיע לשמוע שירי מחאה. הוא רוצה לכייף, אז כן, אי אפשר להתעלם: יש הקבורים באדמה או במנהרות ואחרים רוקדים כדי לזכור למה שווה לחיות.
ההופעות ברמת גן, בבלומפילד – או בכל מקום – אינן חוסר רגישות בהכרח, אבל הן כן דורשות רגישות, מחשבה והבנה שיש בישראל שני צדדים למטבע של חיים בזמן מלחמה: המתים – הקבורים או השבויים/החטופים — קורבנות קונקרטיים של מציאות טראגית. הרוקדים, הבחירה של החוגגים – לשיר ולרקוד אינה בהכרח הדחקה, אלא בחירה לומר: "אם כבר שילמו את המחיר הזה-לפחות נזכור למה היה שווה לחיות". זהו עיקרון שמצדיק שמחה כתגובה גם בצל המוות. כלומר, החגיגה עצמה היא סוג של עדות לחיים נורמליים. אנחנו עדיין כאן, עדיין שרים.
*** אצל אייל גולן החגיגה נמשכת למרות פרשיות המין שבהן נקשר שמו. חלק מהקהל מאמץ את הגישה שצריך לשפוט את היצירה בפני עצמה, בלי קשר לחיים האישיים של היוצר. כלומר, המוזיקה של גולן היא עבורם מקור להנאה ולרגש, גם אם הם לא מקבלים את מעשיו (או את הדיווחים עליהם). גולן נתפס כקול מרכזי במיינסטרים המזרחי, עם שירים שמלווים חתונות, חפלות וזיכרונות רגשיים של הקהל. עבור חלק מהמעריצים, התמיכה בו היא גם חלק מזהות תרבותית – ולפעמים אפילו תגובה לתחושה שהתקשורת “רודפת” אותו.
גולן פועל כבר עשרות שנים, עם להיטים שחרוטים בזיכרון הקולקטיבי. קשה לחלק מהקהל “לוותר” על שירים שמלווים אותם שנים, במיוחד כשההופעות הן אירוע חברתי ולא רק חוויה מוזיקלית. בקרב חלק מהמעריצים, דווקא הביקורת הציבורית מגבירה את הרצון “להוכיח” נאמנות לאמן – במיוחד אם יש תחושה שהוא מותקף שלא בצדק.
הצלחת ההופעות של גולן נובעת משילוב של נאמנות רגשית, זיקה תרבותית והרגלים מוזיקליים מושרשים, יחד עם שיווק אגרסיבי. אלה מנצחים את הפרשה שממשיכה לרדוף אותו. במילים אחרות – בשביל חלק גדול מהקהל, אייל גולן הוא קודם כל הזמר של חייהם, ורק אחר כך האדם שמופיע בכותרות.
מלחמה? אצל עומר אדם ואייל גולן החגיגה לא נגמרת – עומר אדם באיצטדיון רמת גן אוגוסט 2025
