המחשבה הזו עברה לא פעם למי שעצר פעם מול נופים עוצרי נשימה. ההתבוננות מולידה מחשבה: מה אנחנו מול מופלאות/עוצמות הבריאה. נועם בנאי שר את התפעמותו בגוף שני – "אתה רואה" כאילו כדי לשתף עוד מישהו בחוויה. זו יכולה להיות גם פניה אל עצמו.
השיר הוא הבלחה בשני בתים, יצירה בזעיר אנפין, שנפתחת צנוע בצליל מזרחי ומקבלת נפח בעיבוד לכלי מיתר. הבעתו של נועם בנאי כמו מפנימה את ההתרגשות, מעניקה לה ממד צנוע, והעיבוד מנסה להפוך אותה יותר דרמטית, גדולה ממה שהיא. שיר שנשמע כמו יצירה לא גמורה, ועם זאת מגלה עוד טפח מהאקזוטיות של בנאי.
אתה רואה לאיזה גובה ההרים נישאים
איך הגשם משקה את הנחלים
אתה רואה את הנשר דואה באוויר
כמה גדולים הם העמקים
ככה אנחנו קטנים..
גרגרי חול ברוח נישאים בלי שליטה
טיפה יחידה במבול לא נפסק
נוצה על גב נשר דואה באוויר
צל הולך ונגמר על פני עמקים
ככה אנחנו קטנים..
