ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה בעזה ובצפון, מתקפת כטב"מים וטילים איראנית, חטופים במנהרות החמאס וחוסר ודאות כללית, ועומר אדם מופיע בפני עשרות אלפים בפארק הירקון, במופע שמצליח להאפיל על המציאות הכאוטית, שאנחנו חיים בה. פעם "כוורת" הייתה הקונצנזוס הכי מייצג של הישראליות, מופעי הפארק המפוצצים שלה היו חלק מהוויית תרבות רחבה מאוד. היום עומר אדם הוא השתקפות טעם הקהל הגדול. גם שלמה ארצי, ככל הנראה משתאה מול ההצלחה הזו. אייל גולן מבין, שהוא כבר אינו ממלא האצטדיונים היחיד בז'אנר שהוא מייצג. תופעת עומר אדם דורשת עבודת דוקטורט סוציו אנתרפולוגית על המהפך בהרגלי צריכת התרבות של המאזין הישראלי. עומר אדם הוא קונצנזוס ישראלי, או רק עניין של הדור הזה שהתחרפן עליו?
מה הסוד שלו? כותב שורות אלו מנסה לפענח את התופעה. את ההצלחה של ארצי, כוורת, פוליקר, משינה לא תיחקרו כמו את זו של הזמר בן ה-30, שהרוויח לי דיווחי התקשורת יותר ממיליון שקל בערב אחד במופע הפארק. עומר אדם הוא קונצנזוס לפי דרישה, מגדיר את "הטעם הישראלי" נכון ל-2024. הביקורת לא מעניינת אותו. היא עומדת משתאה נוכח העובדה: כותבים/משרבטים לו שירים בשפע, עמלים על מנגינות קליטות ועיבודים עשירים ומהוקצעים לקולו האמוציונאלי המיוחד. משקיעים בהפקתו חשיבה אסטרטגית מדוקדקת.
מבקריו מרימים גבה: מה מיוחד בשירים שלו? איכות המילים? – הצחקתם. המוסיקה? לא מתקרבת לשלמה ארצי ופוליקר או ללהקות פופ מצליחות כמו קולדפליי. אז על מה המהומה? איך אתרי מכירות הכרטיסים קורסים, כשמפרסמים הופעה שלו?
שנלעס שוב את עיקר הביקורת עליו? בבקשה: בכל מה שקשור לאותנטיות, עומר אדם נשאר לרוב מוציא לפועל יעיל בלבד. לא סינגר סונגרייטר. לוקח כל מה שנותנים. העיקר שהמנגינה תשרת את המבע האמוציונאלי ואת הקול המסתלסל המיוחד שלו ותפגע במרכז המטרה של החפלה הלאומית.
גילוי נאות: אני לא משתתף בה וכנראה (בלי נדר) לא אשתתף בה וגם ל"שני משוגעים" אינני מצטרף לשירת ההמון. אני עדיין בשלב, שבו אני מנסה להבין איפה טעיתי. אולי לא טעיתי? הקו שהוביל את הביקורת שלי על עומר אדם, הסתכם בשאלה אחת: מה יש לו לספר על עומר אדם בשירים? מה האמת שלו? התשובה כנראה פשוטה ממה שחשבתי: מה הוא צריך את "האמת שלו", כשהנוסחה שלו מביאה לו קלי קלות 50 אלף לפארק? מה הוא צריך תחכום כששורה כמו "אני חצי קווקזי, אשכנזי, סוג של רמטכ"ל' קונה את הקהל". צריך את הטריק הטקסטואלי הנכון, את הפשטות הבלתי אמצעית – ואת זה יש לו.
עומר אדם הוא תוצר של תעשייה הבונה על הכישרון הטבעי, ועל אופיו העממי. הוא הזמר שפונה לשכנה שממול בחן הכי טבעי, כדי למכור לה שירים בינוניים ומטה שמריצים אותו. אומרים עליו כי הוא הזמר הכי חסר עכבות, עושה מה שבא לו ואיך שבא לו, לא עושה חשבון לאף אחד, אלא רק מה שהוא מרגיש לנכון באותו הרגע. הזמר הכי עובר לסוחר בישראל לא יחפש אמנות, אלא הגיון וטקטיקה מסחרית שעובדת לטובתו. הוא אינו מתראיין. מפיקיו שומרים אותו סטרילי לחלוטין. הוא מצליח בתבונה לעקוף את גבולות הז'אנר המזרחי (שירים כמו "תל אביב" שאומץ ע"י הקהילה הלהטב"ית). למה לשנות משהו, למה להסתכן? לפי הטקטיקה והאסטרטגיה האלו – עומר אדם ימשיך למכור כרטיסים להופעותיו במהירות של סופות טורנדו.
