נתן כהן, שבלט ב"הנשמות הטהורות" ביכולת לכתוב ולהלחין שירים עם פשטות פיוטית ("אחכה לך", "אחרי שהסירות"), ממשיך כאן קו סגנוני מוכר. השיר מדבר על זמן של עייפות תרבותית.
על עולם שבו הטבע מתייבש לאט, הילדים משחקים כאילו כלום, האוויר כבד, והמבוגר נשאר לשאול: מה אנחנו רואים בעצם?

כהן כתב את השיר כבלדה אפרורית במכוון: לא אפורה כחולשה, אלא כאסתטיקה. השיר בנוי משלוש תמונות – עץ, ילדים, חושך- וביניהן פנייה חוזרת: "ותגיד לי אתה". זו אינה שאלה תמימה. זו קריאה לאחר לקחת אחריות על פרשנות המציאות.
העץ אינו מת בגלל סערה. הוא מצהיב משעמום. זה דימוי חריג: לא דרמה, לא קטסטרופה – שחיקה איטית. הוא "נושם אבק נצחי" – כלומר, אפילו הנשימה אינה חיות אלא הישרדות. והשורה – "יודע שהקיץ אפילו לא חושב על זה" אומרת תחושת נטישה קוסמית. הטבע אינו מציל. גם הקיץ, סמל חיים והתחדשות – אדיש. הפנייה: "תראה את העץ ותגיד לי אתה" היא הזמנה לשיפוט, אבל גם הודאה בחוסר יכולת להבין לבד.
"הילדים"  משמשים לביטוי: אשליית המשך החיים – "תראה את הילדים משחקים ברחוב כאילו יש חיים גם אחרי הדעת", שורה פילוסופית שאומרת הילדים משחקים כאילו הבנה לא תשנה דבר. "כאילו עול מצוות יציל אותם מעול עצמם" – משחק מילים חזק בין "עול מצוות" ל"עול עצמם" כדי לומר – האם מסגרת, דת, סדר חברתי באמת מצילים אדם מעצמו? השיר אינו עונה. הוא שוב פונה: "ותגיד לי אתה". הדובר אינו מטיף. הוא מערער.
החושך בבית השלישי  הופך מוחשי – "תראה את החושך, תקשיב גם אתה לחלל האילם" החלל אילם., אבל הוא נשמע. "תנשום בזהירות עופרת באוויר".האוויר עצמו כבד, רעיל. העופרת מייצרת תחושה כמעט פוסט-אפוקליפטית,
אבל בלי לתאר אירוע ספציפי, כי זה שיר אווירה, לא סיפור.
המבנה של השיר רטורי: שלוש עדויות, (טבע, אנושי, קיומי) אבל אין  תשובה- רק שאלה. "ותגיד לי אתה" חוזר כמעין מנטרה של אי-ודאות. זו לא בקשת נחמה. זו דרישה: אל תשאיר אותי לבד עם הפרשנות הזו. המילה "ראיה" מופיעה 3 פעמים בשיר. הראייה חוזרת כפעולה מוסרית. לא לעצום עיניים. לא לברוח. השיר תובע עמידה מול מציאות  – גם אם אין פתרון.

הבלדה מתנהלת באיטיות כמעט מהוססת במוסיקה שמסתנכרנת עם הטקסט. נתן כהן שר בקול מדוכדך אך לא דרמטי. אין שיא רגשי ברור. אין קרשנדו. הכול נשאר בגוון אפרורי אחיד, וזו בחירה מודעת. המונוטוניות הרגשית עלולה להרחיק מאזינים שמחפשים התפתחות דרמטית. ההימנעות ממסקנה עשויה להישמע כהיסוס ולא כעמדה. אבל דווקא אי-הכרעה היא המוטו של השיר. כהן שר הכי אותנטי מבחינה רגשית – התבוננות חסרת מנוחה. לא זעקה, לא מחאה – אלא מבט מתמשך. זה שיר  נפלא שמסרב לנחם ומזמין את המאזין לקחת חלק בשאלה לא מה קורה לעץ, לילדים או לחושך,  אלא מה אתה רואה כשאתה מסתכל?
בסופו של דבר, המסר אינו "הכול אבוד"  אלא המציאות מורכבת, אפורה, מטרידה ואין לה תשובה חד-משמעית.

שירים עד כהן ההופעה

נתן כהן ותגיד לי אתה

תִרְאֶה אֶת הַעֵץ
מצְהִיב משִׁיעמוּם,
נוֹשֵׁם אָבָק נִצְחִי
מִקרקע חרוּכָה,
יוֹדֵע שׁהַקַיץ אפִילוּ
לא חוֹשֵׁב על זה,
תִרְאֵה את הַעֵץ
וְתָגִיד לִי אַתָּה,
תָגִיד לִי אַתָּה…

תִרְאֵה אֶת הַיְלָדִים
משׂחקִים בַּרְחוֹב,
כּאִילוּ ישׁ חיים
גם אחרֵי הדעת,
כּאִילוּ עוֹל מִצְווֹת
יצִיל אוֹתם מעוֹל עצְמם,
תִרְאֵה אֶת הַיְלָדִים
וְתָגִיד לִי אַתָּה,
תָגִיד לִי אַתָּה…

תִרְאֵה אֶת הַחוֹשך,
תקְשִׁיב גם אַתָּה
לַחלל האִילֵם,
תִנְשׁוֹם בִּזְהִירוּת
עוֹפֶרֶת בַּאוויר
וְאַל תִתְקַרֵב לְשַׁם,
תִרְאֵה אֶת הַחוֹשך
וְתָגִיד לִי אַתָּה…

נתן כהן פייסבוק