שיר הנושא מ"סוף עידן התמימות" של הבימאית וידי בילו, מחזיר אותי אל זיכרון מעידן התמימות שלי, כששמעתי ברדיו "פילקו" של בבית הורי בקרית שלום את אסתר עופרים שרה "סתיו". עופרים ייצגה את ישראל עם השיר הזה בפסטיבל סופוט בפולין (1962) וזכתה במקום הראשון. מאז – קולה לוקח אותי למחוזות הרחוקים ההם של תחילת השישים בזיכרון מעומעם, געגוע מעורפל. לעיתים – צובט בפנים.
אפרת בן צור מעניקה לזיכרון ממד מר-מתוק, מתאימה עצמה לקונספט של הבימאית, שמנסה לחזור לימי התום שלה בירושלים של 1966. בשירה של בן צור ישנה תחושה של ריחוף בזמן, מעין השתאות בניסיון לחוש געגוע לסתיו אחר. הגרסה שלה מעניקה לשיר הישן יופי חדש שנתמך בעיבוד האמביינט של רן בנגו. המעבר המהומהם באמצע השיר הוא ניואנס יפה, כמו המשכו של הניסיון לחבור לזמן ההוא.
כבר נושרים העלים בשדרות וגנים / כבר רוכבות במרום שיירות עננים / וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו –
סתיו…סתיו…סתיו…
כבר יצאו לדרכן אחרוני ציפורים /ונשאו הן איתן אחרוני השירים, / ופורט רק הרוח באלפי מיתריו –
סתיו…סתיו…סתיו…
מפליגות אוניות בימים רחוקים/ מפליגות, מפליגות אל האין אופקים / נאבק, לא יכול עוד הים לגליו –
סתיו…סתיו…סתיו…
כבר שוקעת העיר בשתיקה עמוקה / עוד נושא בליבו מן תפילה עתיקה / עוד נושא בליבו, אך לשווא, אך לשווא – סתיו…סתיו…סתיו…
עייפים ולאים בגנים הצללים /והכל כה דומם, נעתקו המילים/ כבר איננו אוהב, האחד שאהב –
סתיו…סתיו…סתיו…
