רד הוט צ'ילי פפרס מצליחים להמציא את עצמם מחדש? ממש לא! אבל פלי Flea ממש כן – כנגן חצוצרה ג׳אז, בעזרת מעט עזרה מתום יורק, ניק קייב וג׳ף פארקר. נראה כמעט בלתי אפשרי שנגן הבס הוורקוהוליק אדם שהוציא מוזיקה חדשה כמעט בכל שנה מאז 1984, חיכה כל כך הרבה זמן כדי להפיק אלבום סולו. מעבר ל־13 אלבומי אולפן עם אחיו הפאנקיסטים מקליפורניה, האיש שנולד בשם מייקל בלזרי שיתף פעולה עם כמעט כולם בארבעת העשורים האחרונים – מסולן רדיוהד תום יורק במסגרת הסופרגרופ Atoms For Peace, דרך חלוצת הפופ ג'נט ג'קסון ועד אגדת ההיפ־הופ LL Cool J. אבל זמן לאלבום סולו “אמיתי” משלו – הוא מעולם לא מצא.
האלבום Honora ממלא את החסר הזה – פרויקט ג׳אז שקט אך מיומן.
פלי ידוע כבר שנים ביכולתו להתעלות מעל הסטיגמות שדבקו בלהקה, והצהרת הג׳אז עתירת הכוכבים הזו שלו מפתיעה אבל מי שבאמת תורמים את החלק המרכזי מסצנת הג׳אז הלוס־אנג׳לסית: הם הסקסופוניסט/מפיק ג׳וש ג׳ונסון והבסיסטית אנה באטרס – שניהם מהרכב האימפרוביזציה המצוין SML – וכן גיטריסט טורטויז ג׳ף פארקר.
רוב הקטעים החדשים הם אינסטרומנטליים. ב־“A Plea” פלי מאלתר מעל תופים תזזיתיים וחטיבת כלי נשיפה חיה, הכוללת חליל בסגנון Andre 3000. זה גם אחד הקטעים היחידים שבהם הוא מדבר, ומביע את תסכולו מהעולם המפולג: “כולנו בני אדם. אי אפשר פשוט להסתדר?”
האפוס המעושן “Frailed”, שמתחיל כמו פסקול לסרט ניאו־נואר משנות ה־70 בשחור־לבן – עם כלי הקשה רועמים ועליות מתח בכלי הנשיפה – אך מתפרק באמצע לקטע פסנתר חלק. לעומת זאת, “Willow Weep For Me” (עיבוד לסטנדרט) הוא כנראה הנקודה החלשה: קטע כבד ומעט מייגע, שמתנגש עם האווירה ההוליוודית הישנה של שאר האלבום. בהמשך, “Free As I Want To Be” מכניס מעט נשמה אם כי גם הוא נבנה בהתמדה ואז דועך ללא שיא ממשי.
פלי מוכיח שהוא חצוצרן נעים ולא מתפרץ, אך עם שאיפות עדינות – כפי שניתן לשמוע בפרשנות שלו בסגנון צ׳ט בייקר ל־“Maggot Brain” של Funkadelic. אך בסופו של דבר, הוא מכבד את האנרגיה הקולקטיבית של הסצנה הלוס־אנג׳לסית שאליה הוא נכנס, כך ש־“Morning Cry”, המושפע מאורנט קולמן, משמש לא פחות כבמה לפארקר מאשר למנהיג ההרכב. יש כאן גם כנות מחממת לב: כפי שפלי מכריז ב־“A Plea” – “אני לא מנסה להיות קיטשי, זה הדבר האמיתי!”.
הצ'ילי פפרס הואשמו לא פעם בעודף התפזרות – בג׳אמים ארוכים ובהופעות עם גימיקים פרובוקטיביים (שכבר נזנחו למרבה המזל) – וגם כאן פלי נופל לעיתים למלכודת הזו. למזלו, יש סביבו חברים ותיקים שמחזיקים אותו ממוקד. דווקא בתוך שיתופי הפעולה האלה מתגלה במלואו החיבור הטבעי שלו לג׳אז – אהבה שמלווה אותו מאז שהרים לראשונה חצוצרה כילד.
בסינגל “Traffic Lights” הוא משתף שוב פעולה עם תום יורק לקטע זורם וחושני “בסולם של אחד עד עשר – איך החוויה הזו? אתה מצליח לזהות את הטיפשים?” שר יורק, תוך ניסיון לפענח מציאות בעולם דיגיטלי מונע־בינה מלאכותית..
טוב יותר הוא הביצוע של ניק קייב ל־“Wichita Lineman”, שמעניק לקלאסיקה החלקה של גלן קמפבל אופי איטי, מינימליסטי ומצמרר יותר – אך גם עשיר יותר מבחינה רגשית.
ב – Honora פלי מצא דרך להגדיר מחדש את שורשיו המוזיקליים הצנועים; רחוק מלהיות פרויקט אגו, זהו אוסף שירים בוגר ומתוחכם מבחינה קומפוזיציונית, שהחוט המקשר האמיתי היחיד ביניהם הוא שפלי נלהב מאוד לנגן את כולם.
