היו הרבה רגעי התרגשות בטקס הלאומי של משפחות ה-7 באוקטובר.המוסיקה שיחקה תפקיד ראשי. מילאה תפקיד מרכזי כמעט כמו עדויות הסרטונים ודברי המשפחות השכולות ואלו שממתינות לשוב יקיריהן הביתה.
המוסיקה מייצרת תחושת כבוד וזיכרון קולקטיבי. היא גם מהווה כלי תמיכה למשפחות השכולות. היא מאפשרת מעבר בין רגעים בטקס, מדיבור לניגון, מדומיה לשירה, ומשירה לקול שותק. היא חלק מטיפוח של זהות לאומית. וערכית, זו המוסיקה המזוהה עם הישראליות, עם הקול הישראלי בפרספקטיבה של כאב ותקווה.
רגעי המוסיקה המצמררים של טקס השבעה באוקטובר. רשמתי שלושה רגעים שהשאירו חותם על הטקס:
1. ברי סחרוף -"אולי צריך לתת לזה עוד זמן" (מילים: אריק איינשטיין לחן: יצחק קלפטר) – ימשיך להיות רלוונטי אחרי 7 באוקטובר 2023, כשאצל רבים כל כך שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. במקור משיר מהאלבום "שביר", שיר שאריק איינשטיין כתב בעקבות תאונת הדרכים הקשה שעבר בתחילת שנות ה-80 והותירה אותו פצוע ומצולק. שיר על התחושה הפנימית של רבים, שהחיים שלהם לא יחזרו לקדמותם. זהו שיר של כמיהה לחזרה לשגרה ולשלווה, שמבוטא דרך מילים פשוטות ומרגשות, המשלבות אופטימיות עם כאב. בשיר תחושה של איזון בין געגועים למה שהיה, לבין תקווה לשינוי ולהתחלה חדשה.
2. עמיר בניון – את תלכי בשדה (מילים: לאה גולדברג. לחן: חיים ברקני) – שירה של חוה אלברשטיין קיבל עוצמה מחודשת-מרטיטה בעומק קולו שך בניון. השיר מתוך "כמו צמח בר" יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של ששון ושמחה. הטון, המנגינות, העיבודים העבירו עומק מבוכה, עצב, יגון ותוגה, ובכול זאת שידרו נוחם ללבבות.
שיר על הליכתה הבודדת בשדה הרטוב, על ניסיון לחוש את הטבע, את פשטותם של הדברים שמותר בהם לנגוע ולאהוב, להיות שוב ענווה ונכנעת.
3. שלום חנוך – שיר ללא שם (מילים ולחן: שלום חנוך) בליווי משה לוי באקורדיון. זיהיתי רעד מצמרר בביצוע הזה, כאילו כל יישותו של שלום התגייסה לחוות את הזיכרון. כזה השיר – שירו הוא כל ישותו, כל מה שהוא, הד שחוזר אליו, כמיהותיו, בת קול של תפילותיו. מעין כוחו. קץ ייסוריו. בא וחוזר. שיר על את הרגע שההשראה נוטשת, שהשיר מתרחק. השיר הופך לישות בפני עצמה כשהדובר מאניש אותה – "אתה בא והולך", וכשהוא בא, נולד שיר כמו השיר המיוחד שנולד כאן.
