שווים? מה היה עושה דנקר בלי המנגינות האלה של בוטנר, בקו מינורי נוגה, שמספקות בדיוק את המינונים הנכונים לטון (טונות) הרגש לו. מצד שני: בוטנר היה זקוק לקול הזה, הרגשי, המשדר רומנטיות חסרת תקנה עם פגיעות. כמעט ששכחתי שאפשר לכתוב מלודיה יפה בפשטותה. סוג של להיט אולטימטיבי, לחן יפהפה, רגשנות מעודנת  את עילי בוטנר הכרתי  כגיטריסט נהדר, מלווה מופלא, אבל עד השיר הזה כמעט לא הייתי מודע לרגישות שלו כמלחין. והנה השיתוף הזה עם רן דנקר,  ששר מעומק הלב – "ואולי יבוא יום ונהפוך שווים/ אתה תהיה  נחל ואני לך ימים/ ונזרום ביחד עד אינסוף/ שנייה לפני שקו החוף מגיע".  והבשורה היא: פיו וליבו שווים המה.
ככה לא כותבים היום, ככה לא שרים היום, ככה לא מעבדים היום, ובכל זאת ככה מגיעים לרגע של התעלות בוטנר כמו גם דנקר צפצפו על הטרנדים, ולא איכפת שזה רגשני. כי זה שיר יפה. (17.7.2007)

אתה לבן אני שחור/ אני חשוך אתה באור / שמחמם כמו אמא, 
ושדואג לך/ אתה קטן אני גדול / אני רוצה אתה יכול 
לרקוד, לצעוד קדימה/ להיות שלם בין אנשים. 
ואולי יבוא יום ונהפוך שווים / אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים 
ונזרום ביחד עד אין סוף / שנייה לפני שקו החוף מגיע 
שנייה לפני שקו החוף מגיע 
אני בוכה אתה צועק / אני טועה אתה צודק 
זאת הצגה שלנו/ ואין קהל ואין במה. 
אולי נשב ננוח/ אתה, אתה. 
אני, אני/ וגם תחלוף הרוח/ ויעברו כל השנים. 
ואולי יבוא יום…