אחד המחסומים הגדולים למי שרוצה להגיע למעלה ולהגשים את חלומותיו זהו מחסום ההתחלה מלמטה, אנשים רוצים להצליח מבלי שיראו אותם עוברים את המסלול המאתגר של המסע הסזיפי של ה'למטה'.  שירי מימון  מתגאה בשיר אוטוביוגרפי.  בכך שההצלחה לא הגיעה ממקומות של בית עשיר, לא וילה ולא בריכה, גם לא ידע במוסיקה קלאסית, אלא מדרך לא מלאת אבק, התמדה וגם סבל: "הדרך לקיסריה עמוסה דמעות ומייק אפ", אבל "לא עצרתי לדקה, גם ברוח חזקה". הטקסט נדוש, לעיתים סתמי (מה עניין ה"פנדל") ופרוזאי מדי. 
מוסיקלית, הסיפור שלה מחליף מהלך סולידי למקצב העולה על נתיב מרכזי.  מימון מנתבת לפופ מיינסטרים, משהו עובד בשיר הזה. הוא קליט ונגיש, אבל לא  נגע בי באיזושהי צורה. המוסיקה וההגשה מעקרות  במידה מסוימת את עומק הסיפור שלה,  פחות נכנסת לרגעי הקושי. לכאב, פחות מבטאת את הדי.אנ. איי  הפנימי שלה, ככה שנשארתי בתחושה של שיר נטול נשמה. 

שירי מימון רגל על רגל

לא נולדתי עם כפית זהב בפה/ לא שמעתי מוצרט בטח לא שופן
באתי מלמטה/ ליד קרית אתא/ שמעתי את החרטא, למדתי לדפדף
לא נולדתי בתוך וילה עם בריכה/ אבא לא אשם אבל גם שם המשפחה
עיקם להם את המצח/ נגע להם בפצע/ באתי משתתפת והפכתי למנחה
וכל הדרך מחזיקה/ לא עצרתי לדקה, גם ברוח חזקה/ רוצה לטרוף את העוגה
אז אכלתי אכזבה עם קצפת מתוקה
לאט/ אני עצמי והכמעט/ השארתי אלף טון אבק/ כי לא נשאר לי איך, מוכנה להתלכלך
לאט
אני עצמי/ לא ישבתי רגל על רגל על רגל/ לא ביקשתי פנדל, לא הרמתי דגל
רגל על רגל על רגל/ לא ביקשתי פנדל, לא הרמתי דגל
עשרים וארבע תשע/ מנוחה הפכה לפשע/ החיים האלה משאפ/ של סרטי אימה וסטנד אפ
וכשאמרו לי אין שם/ אהבה לקחתי רגע/ כי הדרך לקיסריה/ עמוסה דמעות ומייק אפ
וכל הדרך מחזיקה/ לא עצרתי לדקה, גם ברוח חזקה
לאט/ אני עצמי והכמעט/ השארתי אלף טון אבק/ כי לא נשאר לי איך, מוכנה להתלכלך
לאט/ אני עצמי / לא ישבתי רגל על רגל על רגל/ לא ביקשתי פנדל, לא הרמתי דגל
רגל על רגל על רגל/ לא ביקשתי פנדל, לא הרמתי דגל

שירי מימון פייסבוק