"זה הקדיש שלי", אמר שמוליק קראוס לשמעון פרנס באחד מראיונות הרדיו איתו. המילים הן של יענקל'ה רוטבליט, הטון והמנגינה הם תמצית מזוככת של שמוליק קראוס ז"ל. השיר מתוך אלבומו של שיצא ב-1988 נכתב לזכרו של משה איש כסית. שיר פרידה מהנעורים, תחושה של החמצה ("הטוב שבשירים עוד לא נכתב") אבל עדיין תחושה של משהו טוב שהוא אולי מהות המוסיקה שמצליחה לבטא הגעגוע הזה שעובר לאורך כל השיר. נדמה לי שהוא מבטא גם את הגעגועים של שמוליק למשפחה שהלכה לאמריקה, לייבי, לליפשיץ, למוישה ומרסל.
שיר של סיכום. בלדה נוגה. עיבוד רך. קראוס אינו מתקשט בנוצות. ההבעה של היא העניין, בלוזית ומלנכולית כשל טרובדור בדם. וכשהוא שר "אשיר עד יום מותי נושאת תפילתי המנגינה" זו אמת חיים – תחושת העצבות מחלחלת מהלב ומצמררת את העור. עשרים וחמש שנה אחרי ממשיכה תפילתו לשאת את המנגינה.
גם עמיר בניון המשיך לשאת את תפילתו בקאבר באלבום "שירי ארץ אהבה" שיצא ב-2013. מה מחפשים בקאבר? את הייחוד, את הפרשנות, את הערך המוסף. את הייחוד של בניון לא קשה לזהות. נוכחותו הקולית לוקחת השיר למחוזות חדשים. הצבע הקולי, הקישוט (עיבוד) האוריינטאלי, ובעיקר עוצמת שירת הנשמה. אחרי 43 שנה השיר הזה ממשיך להרעיד את מיתרי הלב.

שמוליק קראוס אחרי עשרים שנה

אחרי עשרים שנה / את עוד מנגנת / גיטרה ישנה / את עוד מתכוונת / מבין המיתרים / לטוב שבשירים
עוד לא נכתב.
אחרי עשרים שנה / שוב אינני ילד / תמו נעורי / שיבה זרקה במלך / רק את עודך עימי / איתך שוב אל עצמי / אני חוזר.
עוד אותו הצליל / עוד אותו הטעם / שמור כמו יין, יין טוב / מתנגנת בי / מנגינה בוקעת / מבין אצבעותי / לכי לך אל הרחוב.
ושוב עולה השיר / ושוב עד כלות הנפש / פרי געגועי / ימי רימון וגפן / ורוח בי עוד שר / רועד אותו מיתר
עשרים שנה.
עוד אותו הצליל…
אחרי עשרים שנה / היה היה לי רע / את שיר המעלות / האם אתה שומע / אשיר עד יום מותי / נושאת את תפילתי המנגינה.

שמוליק קראוס