עכשיו נזכרת? ישאלו את אביב גפן. עכשיו אחרי כל מה שעבר על המדינה, נזכרת לכתוב איזה "שיר מחאה" קלוש, על  כך שגנבו לך את המדינה, אבל לא את הדגל? למעשה, נאיביות היא תכונה שמאפיינת שירי מחאה של פעם. כאלה שעסקו  בנושאים חברתיים ופוליטיים מורכבים. הם עשו זאת לעיתים באופן פשטני או רומנטי מדי.
השיר הנוגה המאוד "אביב גפני" במהלך ההרמוני שלו, מחזיר לימי התום ההם. גפן נשען יותר על נוסטלגיה לזמנים שבהם מחאה חברתית הייתה כביכול “טהורה” או “חזקה יותר” (כמו שנות ה-60), אך אינו מתמודד עם המורכבות של חיים בארץ, שבה השכול והמלחמות נוכחים כמעט כל הזמן, במתח בין תקווה לשלום, ובין תחושת אובדן, בין שאיפה חזקה בקרב רוב הציבור בישראל להשיג שלום, ביטחון ויציבות ובין מצב ביטחוני, שימשיך להיות חלק מהמציאות הישראלית. את אביב גפן המורכבות הזו פחות מעניינת. הוא רוצה להתהדר כ"זמר מחאה".
מוזיקלית, הוא נמצא באזור של פופ עגול ונוגה נוסח ג'ון לנון. יותר מתגעגע מאשר מתיימר לשמש קטליזטור במגמת מחאה נוקבת לשינוי משמעותי במקום בו אנו חיים.
מנגד, שיר נאיבי שכזה יכול לספק למאזינים תחושת הסכמה והזדהות ספונטנית, כפי שמן הסתם, חשו במהלך טקס המשפחות שנערך בפארק הירקון, שבו גפן שר בין השאר את הקלישאה "גנבו לנו את המדינה" ועורר סערה ברשת.
שורה תחתונה: לא באמת טקסט שאומר משהו משמעותי אותנטי.

אביב גפן ארץ הפוכה

אתה רחוק אתה שכחת/ את נקודת ההתחלה
אמרו לך יהיה בסדר/ ורק נהיה יותר נורא
האימהות קוברות עוד ילד/ בארץ הפוכה
ולא יהיה אף פעם שקט/ רק עוד דורות של מלחמה
כל החיים אתה בדרך/ מן טיול שלא נגמר
משתנים אבל בעצם/ הכול נשאר אותו דבר
יש עוד דמעה בקצה העין/ שלא ניגבת מעולם
זה יקרה באיזה בוקר/ מתי שלא תהיה מוכן
לא יגנבו לנו את הדגל/ אבל גנבו את המדינה
זה לא יכול להיות אחרת/ בארץ הפוכה

אביב גפן פייסבוק