את השורה האחרונה אני מעביר מעלה: זו הייתה כנראה הפעם האחרונה לשמוע את האגדה בחייה. אם יש זמרת שראויה להיקרא אגדית – זוהי בטח ג'ולייט גרקו.
היא סיימה את הערב בז'אק ברל של "נה מה קיטה פה". רגעים שהם כנראה גם שירת הברבור של השנסון ההוא של ימי הזוהר של ברל-פיאף-מונטאן-רג'יני-בקו. החשש שהגיל ישפיע – התברר בסופו של דבר כבלתי מוצדק. בגילה לשיר ככה זה כמעט נס בהתגשמותו. מרגישים שהיא עדין מאמינה בזה, אוהבת לשיר, אוהבת קהל.
הגברת הראשונה של השנסון הצרפתי, עדיין ניצבת זקופה בשמלה השחורה הנצחית, אולי האחרונה שמחזירה לתקופה האקזוטית של פריז תחילת שנות החמישים, ימים שבתי הקפה בגדה השמאלית של אחרי המלחמה (היא ומשפחתה היו חלק מתנועת ההתנגדות הצרפתית), שקקו בבוהמיינים, בפילוסופים מהשורה הראשונה, (שאחד מהם – ז'אן פול סרטר עודד אותה לשיר) ומשוררי השנסון פרחו. אז יעלת חן יפהפייה, עיניים ענקיות, היום, כמעט בת 88, נשארה גרקו ברוחה, עדיין נותנת את עצמה בשירת רגש עצומה.
צריך להמתין עד שהיא פותחת את הפה. אקורדיון בידיו של ז'אן-לואי מטינייה, הפסנתר – באצבעותיו של ענק השנסון, בעלה, ומי שכתב לז'אק ברל שירים – ז'ראר ז'ואנסט. הצליל שלהם הוא עידון צרוף. צליל שנסון קלאסי.
גרקו לא ממש הגיעה להלך בנתיב ההתרפקות הנוסטלגית. אחרי 60 ומשהו שנות קריירה – גם כשהיא שרה להיטים כמו "אמסטרדם" ו – "נה קיטה פה" של ברל, Avec le temps של ליאו פרה – זוהי קודם כל גרקו הפרשנית הגדולה, שלוקחת את השירים למקום שלה, מבצעת בהם שינויים בלעדיים לה.
התיאטרליות היא חלק בלתי נפרד מהביצוע – עם כל הגינונים ותנועות הידיים גרקו לא רק שרה. היא רוצה לספר את השיר, ואם יש מושג כזה, לחיות את השיר – אז ג'ולייט גרקו לוקחת אותו הכי קרוב אליה. התיאטרליות מגיעה מהפרספקטיווה שלה כשחקנית של שירים. כל שיר נשמע כמו מונולוג חיים. אינטימית, מלנכולית. זה עניין של אינטרפרטציה. איך שהיא מנמיכה, איך שהיא מטפסת, איך שהיא נמצאת בתוך הסיפור של השיר.
צריך לזכור שגרקו הייתה שחקנית לפני שעשתה הסבה לזמרת. היא מתייחסת למאהב המאכזב של פעם באותו להט יצרים, כמו היא חווה מחדש את הטראומה. תנועות הידיים הם חלק בלתי נפרד מהביצוע.
קולה של גרקו חסר הגמישות של פעם. הוא נשמע סדוק, עשן, מצד שני טווח הבעת הרגשות עצום. עומק אינסופי. זו הסיבה שהמלודרמה נשמעת אצלה אותנטית.
גרקו בגיל הזה היא שילוב של חיוך פנימי ממרומי גילה, תמימות יחד עם פיקחון וניסיון חיים. ואיך שהיא עדיין שרה – רהוטה, שולטת בקולה, מספרת תחושות. אגדה חיה מאוד.
צילום: מרגלית חרסונסקי
