אהוד בנאי סיים את הערב בשיר שקט – "איש כל בו", שהגיע אחרי הילולת "ג'מלי פורוש". הקהל, שנהר לקדמת הבמה לחגוג, קפא בהפתעה על מקומו. בנאי כמו אמר להם: אני לא משבית שמחות, אבל בואו נגמור אחרת. במקום לפזז – תקשיבו לסיפור על איש שירות כלובויניק עם לב של משורר, שמחליף כל בוקר זהות "מבחוץ הוא נראה לגמרי רגיל/ בפנים מסתתר הרבה יותר". המוסיקה  מיצרת אווירת תוגה, הטון המתכוון משדר הזדהות עמוקה. האנטי קליימקס הזה, הפתיע. נפילת מתח אחרי הההתרגשות, שהיתה אמורה להוביל לשיא של התלהבות באולם.  אהוד בנאי חשב דווקא מחוץ לקופסה. לא חייבים לסיים בחגיגה, אלא בשיר קטן מתוך אלבום חדש, שלשמו התכנסנו חגיגית בהיכל.
9 שירים מתוך 12 שירי האלבום "הולך ומתקרב" השתלבו  בין הלהיטים הותיקים. בנאי חש' שכולם ראויים להגיע להשקה, למרות ה"סיכון" שבהשמעת שירים' שעדיין לא עברו את ההרצה הראויה כדי שגם הם יכנסו לרשימת המבוקשים.
המופע, כמו האלבום, נפתח באווירת המסתורין של "היי סטריט", והמשיך ב"לשוט" – שיר על החומות והחסימות שמשבשות  את חיינו. לפי מסע השיוט של בנאי – הכל היה יכול להיות יותר פשוט וטוב. את הרגש הוא מצליח להביע הכי אותנטי במסלולי הנסיעה האלה, radio friendly. גם השיר השלישי – "שיר הפרשים" הוא מהאלבום החדש –  על מלחמות ומנהיגות – על הפקודה שנתן "המלך" לצבא להישאר במקומו ולא לחזור הביתה, כי אסור לוותר ולבייש את עצמנו. התוצאה היא המשך המצב הגובה מחירים קשים ומנהיג, שאינו יודע להחליט: "ארוך היה הקרב ומר עד היום הוא לא נגמר/ אף אחד לא מנצח אף אחד לא מנוצח/ והמבצע המתבצע – עוד נמשך לו ונמשך". בנאי שר שיר פוליטי, עדיין לא מוכר, אבל נכון ואקטואלי לימים אלה ממש. גם "עבודה שחורה", הותיק, נשמע כאילו נכתב לימינו.
לפני שדודו טסה עלה לארבעה שירים, התענגנו ב"במסעדה פרסית" – על השירה שהוא שמע במסעדה פרסית, כזו שמחוברת למסורת, ולזכרונות, לאנשים. "לא מבין מה הוא שר בקול מתגלגל/ שנכנס לי ישר אל הלב/ יום שהוא לא יום ולא לילה/ הולך ומתקרב". החיבור למסורת אינו בסלסול פסוקי פיוט עתיקים, אלא בקשר שחש למסורת – בשפתו, באמת שלו.
ואז דודו טסה. בנאי לא הזמין אורח אקראי כדי לקדם מכירות כרטיסים. זה היה חיבור נפלא של שני סינגר סונגרייטרים, שנפגשים בצומת מערב- מזרח לדואטים של מוסיקה ישראלית אותנטית. טסה העניק עוצמת עומק לבנאי, מה שעורר כמעט באופן טבעי רעיון למופע משותף עתידי בין השניים. זו יכולה להיות אחת הפסגות של טרנד טובים השניים במוסיקה המקומית.
עוד אורח נפלא שהשתלב בהמשך (ב"יוצא לאור") בהרכב המצוין של בנאי – אבטה בריהון בסקסופון ובשירה, יליד אדיס אבבה, מוסיקאי ג'אז ומוסיקת עולם עתיר הרכבים ופסטיבלים.  השילוב שלו הוסיף להופעה ולהרכב צבע חיוני בשירים כמו "בלוז כנעני".
לפני ההדרן שר בנאי את "ערב יום העצמאות" על חווית הדילוג מבמה לבמה, החושף את הבלגן המקומי הגדול מידי יום העצמאות. "עם שמקטיר עולות וזבחים", "קהל מעורבב מזרח ומערב ואריתראים שהלכו לאיבוד במדבר", "להקת המחול הקיבוצית, בהורה עכשווית ומסחררת" ומצד אחר "מתנחלים עם עדר עיזים ורב אמריקאי על כאפיה מעופפת". כמו בשירים חדשים אחרים, אני לא בטוח שכל הקהל שם לב לתוכן האקטואלי.אלה גדולתו וייחודו של בנאי, שממשיך את המסע המסיקלי שלו בתוך המקום בו הוא חי, מתחדש, כי הוא אינו עוצם עין, בוחן את המציאות החברתית והפוליטית, מספר סיפורים חדשים על עצמו, על משפחתו, ואינו חוסך באמירת האמת, בשיקוף רנטגן של התחושות, ועדיין עושה  לך גוד טיים,

האם גיליתי אהוד בנאי חדש? ממש לא. זהו אהוד בנאי המוכר, הטוב והמתחדש. חם, משוחרר, רלוונטי, מצליח לחבר את  הקלאסיים שלו עם השירים החדשים, להוציא מהישנים את המיטב בעיבודים ובהפקה המצוינים של גיל סמטנה.
ממשיך לקיים יחסי אהבה אותנטיים, מרגשים עם הקהל, גם בלי לרדת אליו מהבמה ולהתחבק.

שירים: היי סטריט, לשוט, שיר הפרשים, דוד ושאול, עבודה שחורה, מתי תבוא, ז'ן ג'ק מון אמי, במסעדה פרסית, איזה יום – עם דודו טסה, אביא לך – עם דודו טסה, בסוף מתרגלים להכל – עם דודו טסה, זמנך עבר – עם דודו טסה, זקוק למחילה, אבא תן לי יד, יוצא לאור, בלוז כנעני, כולם יודעים, היום, טיפ טיפה, פלורנטין, ערב יום העצמאות, אסתר הדרן: מהרי נא, גוש דן, ג'מלי פורוש, איש כל בו
נגנים: גיל סמטנה – בס, הפקה מוסיקלית, ערן פורת – תופים, נושי פז – גיטרות, אלעד כהן בונן – כלי הקשה וסמפלר, ביל צור – קלידים, אבטה בריהון – סקסופון

צילום: מרגלית חרסונסקי

"זמנך עבר" עם דודו טסה

אבא תן לי יד

ערב יום העצמאות

אסתר