"כל כותבי השירים בסגנון הישן כבר מתו/ רק אתה עוד נשארת אליך אני פונה", שרה אילה אשרוב בטון נוגה במקצב ואלס, כפניה לכותב השירים "בסגנון הישן". מהו "הסגנון הישן"? יענקל'ה רוטבליט, שחתום על השיר, מתכוון מן הסתם לעצמו, כי הרי בהמשך מוזכר "שיר לשלום" שכתב עם יאיר רוזנבלום. האם רוטבליט מפרגן לעצמו כמי שנמנה על כותבי השירים של "הסגנון הישן"? השיר נשמע אמירה טרחנית תמוהה.  התרפקות על העבר או איזושהי אידיאליזציה של הפזמונים של פעם ואמונה בהמשכיותם. במקום צלילי "הגיטרות" המוזכרים בשיר, שומעים צליל כינורות. לא מהטקסטים המשובחים של רוטבליט. המוסיקה מתרגמת את מהות ההתרפקות למנגינת געגועים, שאינה משדרת יותר מאשר נעימות  נוסטלגית.

כל כותבי השירים בסגנון הישן כבר מתו/ רק אתה עוד נשארת אליך אני פונה
בעל עט הרי לעולם בעל עט הוא/ וגם אם יכתוב במקלדת זה לא משנה
וחשבתי ודאי גם אתה עוד כותב לך ככה/ פה שורה שם שורה מבקשות שתמצא להן קול
שנים לא שמעת אותי אבל אם נשב שוב ביחד/ תראה שבטוח, לגמרי בטוח אני עוד יכול
וכל עוד מתרונן בי הלב לצלילי הגיטרות/ כל עוד רעד מיתר נענה לקולי
בשביל מה שהיה לנו אז בשביל מה שנותר עוד/ אשיר לעולם את השיר שלי
אז אולי יש לך עוד אי שם איזה שיר של פעם/ השלום? איך קראו לו? היה מה זה להיט
הזמנים משתנים ואיתם האופנה והטעם/ בעולם של היום ההווה הוא ריצה לעתיד
כי אסור שיאבדו הדברים שבהם האמנו/ ולא לנו לגמור המלאכה כי הדרך רבה
וצריך להמשיך לעשות ולתת את שלנו/ ואולי לימים ישתנו הדברים לטובה
וכל עוד מתרונן בי הלב לצלילי הגיטרות/ כל עוד רעד מיתר נענה לקולי
בשביל מה שהיה לנו אז בשביל מה שנותר עוד/ אשיר לעולם את השיר שלי