השיר "אחרי מותי" של אילה אשרוב למילותיו של יהושע סובול הוא דוגמה לפער מכוון בין טקסט לבין מוזיקה. לכאורה מדובר בשיר על מוות, זיכרון, הספד וחשבון נפש; בפועל הוא נשמע כמעט כמו טיול אביבי נינוח. דווקא הסתירה הזאת היא מה שהופכת אותו למיוחד.
כשקוראים את המילים על הדף, מצפים כמעט באופן אוטומטי לבלדה איטית, קודרת ומהורהרת. הרי השיר נפתח במילים: "אחרי מותי", ומיד מזכיר קדיש, מוות, זיכרון והספדים. אבל אשרוב בוחרת בכיוון הפוך: קצב מיד-טמפו זורם, תחושה של סמבה עדינה, שירה רכה, חמה ולא דרמטית, עיבוד שנמצא כל הזמן בתנועה קדימה. התוצאה היא שהמוות אינו מוצג כאסון אלא כחלק טבעי ממחזור החיים. במקום אבל, יש קבלה. במקום חרדה, יש השלמה.
הבית הראשון מציג עמדה כמעט אנטי-טקסית – "אל תאמרו עלי קדיש". זוהי הכרזה חריגה מאוד בתרבות היהודית, אבל חשוב לשים לב שהדובר אינו דוחה רק את הטקס הדתי. הוא דוחה את עצם הניסיון להפוך אותו לאחר מותו למשהו שלא היה.
"שאת חייו הוא לא הקדיש להיות אדם קדוש"  יש כאן התנגדות לקדושה בדיעבד. לרוב, כשאדם מת החברה ממהרת לנקות את דמותו מפגמים. סובול מסרב לכך. הוא מבקש להישאר אדם. לא קדוש, לא צדיק., לא אגדה.בחלק השני זה הופך לביקורת על נאומי הספד:  "שלמה מלך שלמה משל שלמה גאל". אפשר לדמיין טקס זיכרון שבו אנשים מתחרים ביניהם על גודל השבחים. סובול חושף מנגנון מוכר: אחרי המוות מתחילה תעשיית המיתולוגיזציה. האדם הממשי נעלם. המיתוס תופס את מקומו. סובול נוגע בפרודיה "אל תאמרו חלילה עם כמה נשים שכב" זו שורה כמעט בוטה בתוך שיר לירי . היא שוברת בבת אחת את הטון הפיוטי. הדובר מבקש שלא יצמצמו את חייו לרכילות ביוגרפית. זה מזכיר את הנטייה הציבורית לעסוק בפרטים צהובים  כשמדובר באומנים  או מנהיגים  סובול דוחה גם את ההערצה וגם את הרכילות.
המשפט החוזר: "אל תשאלו אותי מי היה האיש שכל חייו היה לבו פתוח" יוצר  עמימות מכוונת. מי הוא אותו איש? אפשר להבין זאת כהספד עצמי. או דמות כללית שהותירה אחריה מילים. העמימות הזאת היא מקור הכוח של הטקסט.
הלחן של אשרוב  מסרב להדגיש טרגדיה, בהבעה דרמטית,  מקוננת. אשרוב בוחרת להפך: חיוך קטן בקול, אינטימיות,קלילות מסוימת, היעדר פאתוס,  כאילו אומרת: המוות אינו הנושא- האמת היא הנושא.
יש מאזין שיהנה מהמלודיה ומהגרוב מבלי לשים לב שהשיר מנהל דיון עמוק על מוות, זיכרון, אותנטיות, שקרי ההספדים. במובן מסוים, המוזיקה מסתירה דרמה, אבל אפשר לטעון שזו בדיוק הכוונה. אפשר להצביע גם על הפרדוקס: הדובר מבקש  "אל תהללו אותי" אבל עצם כתיבת השיר יוצרת לו אנדרטה. הוא מבקש שלא יהפכו אותו למיתוס, ובו בזמן מותיר אחריו טקסט שגורם למאזינים לחשוב עליו  – כעל אמן מהולל. הוא מבקש להימחק מהפולחן, אך נשאר בזיכרון דווקא בזכות הבקשה הזאת.
"אחרי מותי" הוא שיר שמתחפש לשיר קליל. מתחת לסמבה העדינה, לגרוב הנעים ולשירה המחויכת של אילה אשרוב, מסתתר טקסט חתרני למדי. יהושע סובול יוצא נגד שני הדחפים המרכזיים של החברה כלפי המתים: להפוך אותם לקדושים או להפוך אותם לרכילות. הוא מבקש דבר פשוט יותר וקשה יותר – לזכור אדם כאדם. הלחן של אשרוב מעניק לטקסט הזה תנועה, אור ואנושיות, וכך הופך שיר על מוות לשיר מלא חיים.

אילה אשרוב אחרי מותי

אַחֲרֵי מוֹתִי
אַחֲרֵי מוֹתִי
אַל תֹּאמְרוּ עָלָי קַדִּישׁ
לֹא יִתְגַּדֵּל וְלֹא יתקדָש
שֵׁם בּוֹרְאוֹ שֶׁל הָאִישׁ
שֶׁאֶת חַיָּיו הוּא לֹא הִקְדִּישׁ
לִהְיוֹת אָדָם קָדוֹשׁ
אַחֲרֵי מוֹתִי
אַחֲרֵי מוֹתִי
אַל תֹּאמְרוּ עֲלֵי קַדִּישׁ

אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי
מִי הָיָה הָאִישׁ
שֶׁכָּל חַיָּיו הָיָה לִבּוֹ פָּתוּחַ
אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי
מָה הוּא הָיָה לִי
שֶׁאֶת מִילּוֹתָיו
מֵשִׂיב אֱלֵי עַכְשָׁיו
הָרוּחַ

אַחֲרֵי מוֹתִי
אַחֲרֵי מוֹתִי
אַל תְּהַלְּלוּ אוֹתִי
בַּמִּלִּים שְׁלֹמֹה מָלָךְ
שְׁלֹמֹה מָשָׁל
שְׁלֹמֹה גָּאַל
אַחֲרֵי מוֹתִי
אַל תִּשְׁאֲלוּ מָה הָאִישׁ חָשַׁב
מָה הוּא כָּתַב
אַל תֹּאמְרוּ חָלִילָה
עִם כַּמָּה נָשִׁים שָׁכַב

אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי
מִי הָיָה הָאִישׁ שֶׁכָּל חַיָּיו הָיָה לִבּוֹ פָּתוּחַ
אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי
מָה הוּא הָיָה לִי
שֶׁאֶת מִלּוֹתָיו
מֵשִׁיב אֱלֵי עַכְשָׁו

אילה אשרוב פייסבוק