זהן אוסף בן שעה אחת ו־18 רצועות, המורכב ברובו משיתופי פעולה בין אמנים שנעים בין סטורמזי ושאקירה לבין ג'לי רול והרולינג סטונז? לאורך השנים נוצרה הרבה מוזיקה בהשראת כדורגל. אבל האם נמצא ממנה משהו כאן שהופך את האוסף למיוחד בסוגו?
הוא דווקא נפתח בצורה מבטיחה למדי. "Goals", בהובלת ליסה (המוכרת בעיקר כחברה בלהקת הקיי־פופ המצליחה בלאקפינק), מתגלגלת על גבי אלקטרו בהשראת טראפ עם מידה מפתיעה של אנרגיה. יש בה מספיק קצב ותנופה כדי לגרום לך לחשוב שאולי הפרויקט הזה שווה את הזמן שלך.
שאר האלבום הוא בלגן של אלקטרו־פופ מופק יתר על המידה והיפ־הופ רכרוכי, שנשמע פחות כאילו נכתב ויותר כאילו פותח בידי אלגוריתם שתוכנת למקסם משיכה לדור הצעיר מבלי לקחת אפילו סיכון קל שבקלים לפגוע במישהו אחר. התוצאה חסרת נשמה, עד שהיא הופכת בסופו של דבר לבזאר מוסיקלי ממוסחר שלא יכנס להיסטוריה של להיטי הכדורגל הגדולים.
שני ה"להיטים" במוצהרים כאן הם "Dai Dai", שיר הטורניר הרשמי של שאקירה ובורנה בוי, ו־"Lighter", קטע קאנטרי־פופ אמריקאי , מלוטש באופן מוגזם, מאת ג'לי רול וקארין לאון. הראשון נשמע כאילו המפיקים קיבלו הוראה להוציא ממנו בניתוח כירורגי כל זכר לאיכות, והשני כאילו נכתב במיוחד לפרסומת לטנדר חדש, כזה שנוסע במדבר אריזונה עם נהג חובש כובע בוקרים. אף אחד מהנ"ל לא מצליח להעלות את הדופק.
רוב האלבום הוא עיסה בלתי מובחנת של שירים גנריים, חסרי יצירתיות וזהות, שהיו מתאימים יותר כמוזיקת המתנה בטלפון מאשר לכל מסיבה בכל מקום בעולם. ההפקה מרגישה כאילו נבנתה תחת פיקוח תאגידי מוגזם, עד כדי כך שהיא כוללת גם שיר של השיר המעיק להפליא iShowSpeed, תחת השם "Champion", ככל הנראה משום שמחקרי שוק הראו שנוכחותו תגדיל את המכירות בקרב בני 16–21. הדבר הבולט בתרומתו הצעקנית לאלבום הוא העובדה שנראה שזהו השיר היחיד שמזכיר בכלל את המונדיאל או אפילו את הכדורגל. למרות זאת, סביר להניח שהמונדיאל עצמו היה מעדיף ש־iShowSpeed לא ישתמש בשמו.
נקודת השפל של האלבום מגיעה עם רמיקס נורא לשיר חדש של הרולינג סטונז, "In The Stars". – גרסת דאנס גנרית וחסרת מחשבה, כזו שאף מועדון שמכבד את עצמו לא היה מרשה לדי־ג'יי להשמיע.
מעבר לכך, האלבום אינו גרוע בצורה קיצונית. הוא פשוט לא מעניין בצורה משתקת. רוב הזמרים המעורבים נשמעים פסקול מתוכנת של עצמם, אפילו מבעד לשכבות האוטו־טיון המוגזמות. ל־"Energy" של אבה מקס ו־BIA אין כמעט שום אנרגיה. 21 Savage נשמע כאילו קטעו אותו באמצע שאיבת אבק כשהוא מספר לנו על "הריגוש שבקרב, הריגוש שבזעם, מחיצת היריבים שלי" בשיר "Three Nations".זהו אלבום כמעט נטול תשוקה לחלוטין – 18 שירים שנשמעים כאילו נוצרו בידי אמנים שבאו לאסוף צ'ק קל ונוח.
השאלה העיקרית שהאלבום הזה מעורר היא: למי הוא בכלל מיועד? – כי הוא בוודאי לא מיועד לאוהדי כדורגל. כפי שכבר צוין, הכדורגל כמעט שאינו מוזכר בו כלל.. אין כאן אפילו שיר אחד שיש לו סיכוי להפוך לשירת אוהדים ביציע, למרות שבכמה רצועות שולבו דגימות של שירי אוהדים בתקווה ליצור תחושה כלשהי של קשר לכדורגל. אין אף שיר שמנסה לגעת במחזורי השמחה, הכאב והדרמה שהופכים את האהדה לחוויה כה משמעותית.
נכון, יש בעיה קשה כמה לכתוב מילים שבאמת עוסקות בכדורגל מבלי שהן יישמעו מגוחכות להחריד, אבל האלבום הרשמי של מונדיאל 2026 לא מתייחס לכדורגל אפילו כמחשבה שנייה. הכדורגל כלל אינו מחשבה.
ולמען האמת, הוא גם לא מיועד לאוהבי מוזיקה. הוא בטוח מדי, גנרי מדי, תפל מדי, וחסר לחלוטין ערך אמנותי בסיסי. הוא מרגיש כמו אלבום שנוצר רק כדי לרצות את רואי החשבון והפקידים שהצל שלהם מרחף מעל כל החלטה בתהליך היצירה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך. זהו אלבום שמנסה לסמן עשרות משבצות מתוך אמונה שזה יעניק לו משיכה המונית. במקום זאת, סביר להניח שהוא לא ימשוך רבים. מה נותר? פשוט צפו במשחקים, הם נשארו האטרקציה האמיתית.
אלבום הפסקול הרשמי של גביע העולם בכדורגל 2026 של פיפ"א – Shakira Feat. Burna Boy – Dai Dai
