"אלביס כמעט אף פעם לא היה עצבני,״ אומר המתופף ד׳יי פונטנה, כשהוא נזכר בספיישל של NBC ב- 1968 שהחזיר את פרסלי לקדמת הבמה אחרי שנים בהוליווד. ״אבל אז הוא כן היה״.
ה־Elvis Comeback Special (1968) נחשב לאחד הרגעים המכוננים בתולדות המוזיקה הפופולרית – ולא במקרה. מה שהיה מיוחד בו נובע משילוב נדיר של הקשר היסטורי, בחירות אמנותיות נועזות, ונוכחות חד־פעמית של אלביס עצמו.
בשנות ה־60 אלביס נתפס ככוכב שזמנו חלף בגלל עשרות סרטי הוליווד נוסחתיים, כמעט בלי הופעות חיות כשמולו – רוק צעיר ובועט (הביטלס, סטונז, דילן) שכבר עקף אותו. הספיישל סימן חזרה לבמה, לגוף, לזיעה ולרוקנרול, ולא לדמות הקולנועית המלוטשת.
החלק האיקוני ביותר הוא ה־Sit-Down Sessions בהופעה. אלביס יושב קרוב למצלמה במעגל עם נגניו, לבוש שחור, בלי תפאורה, צוחק, מאלתר, מתבלבל, מתרגש. זו הפעם הראשונה שאלביס נראה פגיע, נוכח, נהנה באמת כמו ב־Louisiana Hayride של 1954 אבל עם קול וניסיון של אמן בוגר.
ב־1968 הטלוויזיה האמריקאית הייתה יחסית שמרנית, ואז מגיע אלביס לבוש עור שחור צמוד, מבטים חדים למצלמה, תנועות גוף טעונות, קול מחוספס, כמעט מאיים. זו לא היתה נוסטלגיה זה היה מפגן תרבותי מחודש.
הקול של אלביס בספיישל פחות “נער רוקנרול” יותר בלוז, גוספל, סול טעון בחרטה, זעם ותשוקה. שירים כמו Trying to Get to You או Baby, What a Big Surprise נשמעים כמו וידוי.
הספיישל החזיר את אלביס לראש המצעדים. שינה את האופן שבו טלוויזיה מצלמת מוזיקה חיה. הבהיר שאלביס לא צריך סרטים, לא תזמורות ענק, לא צריך תחפושת של “המלך”. הוא צריך גיטרה, להקה, אמת. כל אלה היו לו.
אלביס פרסלי Elvis Comeback Special
