נזכרתי בשיר "רמז" של חוה אלברשטיין. "שעון נעצר לי/ זה רמז/ ראי שנשבר לי / זה רמז". תן לדמיון ללכת במקומך. אלברט עמר בשירו של איציק וייגרטן מתבונן בסימנים לפורענות. נותן לדמיון לראות רעות על רקע מלחמות שמייצרות מצבי עקירות ונדודים. כמה אקטואלי.
בעולם כאוטי כזה, מול חוסר יציבות אכזרית, אתה מבקש לפחות אהבה אחת שתציל. הדובר בשיר מכיר בבעיות העולם בכלל ובמסלול הקשה שחווים רבים, ומבקש חמלה ונחמה באיתנות אהבתו.
אלברט עמר הזכור מהפרויקט "שקוף" (שנות התשעים) הלחין במנגינה רגישה שמשדרת את התחושה ומורכבות הטראומה. היא (המנגינה) מסתנכרנת עם תוגת המציאות כמו גם עם תחינת בקשת האוהב מאהובתו להישאר איתו. הטון ספוג בצער ובחמלה. העיבוד עוטף בשכבה "סינמטית" שמעניקה עומק לנרטיב.
אלברט עמר דקל בודד
דקל בודד ליד הכביש, סימן
חיו פה ילדים אישה ואיש, סימן
היתה כאן מלחמה.
הם נמלטו. לאן?!
ומי שמע ומי ישמע?!
בית בודד ליד הכביש, סימן.
חיים בו ילדים אישה ואיש, סימן.
היתה שם מלחמה. הם נמלטו לכאן.
ומי שמע ומי ישמע?!
הקשיבי לי אהובתי, הישארי איתי
אל תימלטי אהובתי, הישארי איתי
ילד עומד ליד ביתי, סימן
עיניו בתוך עיני, בתוך תוכי, סימן.
היתה כאן מלחמה והוא נמלט לאן?!
ומי שמע ומי ישמע?!
הקשיבי לי אהובתי הישארי איתי
אל תימלטי, אהובתי הישארי איתי.
