אדר גולד ואלדד ציטרין מבצעים בלדה מינורית שקטה ומכאיבה שעוסקת באחד מסוגי הגעגוע המורכבים ביותר: געגוע למישהו שכמעט לא הספקת להכיר. זה שיר על זיכרון חסר, על ניסיון לבנות דמות מתוך סיפורים, חפצים ורסיסי נוכחות. במקום להתאבל על מה שהיה, השיר מתאבל על מה שמעולם לא הספיק להיות.
“מסיפורים של אחרים אני לומדת חיים שלמים אני בונה לי בדמיון”
השיר מתאר אדם שבונה את דמות האהוב באמצעות סיפורים, תמונות, ריח וחפצים. זה אינו זיכרון ממשי אלא ניסיון להרכיב חיים מתוך עדויות. הכאב ייחודי: לא לאבד מישהו שהיה נוכח, אלא להתגעגע למה שלא הספיק להיווצר. “פורטרט בשחור לבן” אינו רק תמונה אלא דיוקן לאדם שהפך לדימוי. השחור־לבן אומר עבר רחוק, חיים שנעצרו, הפיכה של אדם לזיכרון כמעט מיתולוגי. השורה “עיניים מדברות ללא מילים” יוצרת תחושה שהדוברת מנסה לנהל קשר עם תמונה, כי זה כל מה שנשאר.
הבית האחרון – השיא הרגשי של השיר “הבית עירום בלעדייך הכאב מטפטף בורידים” – מעבר מהתבוננות עדינה לכאב גופני כמעט. החזרה על “עירום” מעבירה תחושת חשיפה מוחלטת – בלי הגנה, בלי משמעות, בלי מרכז רגשי. “הריח שלך שספוג בטלית” הוא רגע מאוד ישראלי־יהודי שמחבר זיכרון, גוף, רוח, דת ואבל. הריח הופך לזיכרון האחרון שנותר, מחזק את תחושת הריק, כי ריח הוא הדבר הכי חמקמק, אי אפשר להחזיק בו באמת, בדיוק כמו האדם שאבד.
למרות שהשיר נשמע כמו שיר על אובדן אדם, הוא עובד גם כמהות של פרידות אחרות: ילדות שנגמרה, זהות שאבדה, קשר שהתפורר. “לו רק יכולתי לכתוב על זיכרון” – תמצית הכאב של “פורטרט”: הגעגוע כאן לא נובע מזיכרון אלא דווקא מהיעדרו.
. השיר בנוי כמו נשימה איטית – פסנתר עדין, הרמוניות מינוריות, מעט מאוד עומס הפקתי, מרחבים שקטים בין המשפטים. ההפקה של אלדד ציטרין לא מנסה “לרגש בכוח”. היא יוצרת חלל כמעט חדר ריק שבו המילים והקול מהדהדים. התחושה היא של זמן שקפא. בדיוק כמו “זכוכית כבדה עוצרת את הזמן” גם המוזיקה עצמה נשמעת כאילו היא עוצרת תנועה.
אדר גולד מבצעת את השיר בצורה נדירה באיפוקה. היא לא שרה “גדול” אלא קרוב מאוד. יש בקול שלה רוך כמעט לוחש, כאב שלא מתפרץ ושליטה שמונעת מהשיר להפוך למלודרמה, וזה בדיוק מה שהופך את הביצוע לכל כך חזק, מצליחה להעביר תחושה של מישהי שמנסה להחזיק את עצמה בזמן שהיא שרה.
אלדד ציטרין ואדר גולד פורטרט
פורטרט בשחור לבן
כאב ישן בתוך מסגרת עץ
הזכרונות שלי דהו מזמן
עשרים שנה שהחיוך שלך נוצץ
מסיפורים של אחרים אני לומדת
חיים שלמים אני בונה לי בדמיון
את הדמעות שלי אני עכשיו כותבת
לו רק יכולתי לכתוב על זיכרון
פורטרט בשחור לבן
עיניים מדברות ללא מילים
זכוכית כבדה עוצרת את הזמן
אני חלמתי כבר על אלף חיבוקים
מסיפורים של אחרים אני לומדת
חיים שלמים אני בונה לי בדמיון
את הדמעות שלי אני עכשיו כותבת
לו רק יכולתי לכתוב על זיכרון
הבית עירום בלעדייך
הכאב מטפטף בורידים
לפעמים אני באה אלייך
יש פצעים שאינם מגלידים
הארון עירום בלעדייך
החיים עירומים מתכלית
אז אני באה אלייך
אל הריח שלך
שספוג בטלית
מסיפורים של אחרים אני לומדת
חיים שלמים אני בונה לי בדמיון
את הדמעות שלי אני עכשיו כותבת
לו רק יכולתי לכתוב על זיכרון
