כבר בפתיחה ברור לאן השיר הולך: "זה היה בסוף הקיץ / כשבחוץ נהיה קריר / הסתכלת לי בעיניים / התחבקנו בלי מילים." זו פתיחה קולנועית במובן הפשוט ביותר. אין כאן פרט קונקרטי שמייחד את הסיפור; אלו דימויים אוניברסליים של סוף קיץ, מבט וחיבוק. הם יוצרים אווירה רומנטית, אבל גם נשמעים כמו אוסף קלישאות מוכרות.
השיר ממשיך באותה רוח: "את יפה כמו בחלום / אני אוהב אותך כל יום." אלו שורות שמבוססות על הצהרות ישירות. אין ניסיון להעמיק את דמות האהובה. היא אידיאלית כמעט לחלוטין – יפה, מבינה, מצילה. גם הדובר אינו מורכב במיוחד; הוא בעיקר אסיר תודה.
לב השיר נמצא בפזמון: "כל פעם מחדש את מצילה אותי." – משפט שמגדיר את מערכת היחסים כולה. הגבר מוצג כחלש, פגיע ותלוי, והאישה היא זו שמעניקה לו יציבות. זו אינה תפיסה חדשה בפופ הישראלי, אבל אליעד מבצע אותה בכנות, בלי ציניות ובלי משחקי כוח. הפזמון מצליח משום שהוא פשוט מאוד, קליט מאוד וקל להזדהות איתו.
זו גם נקודת החולשה שלו. הדמות הנשית כמעט אינה קיימת כאדם שלם; היא ממלאת תפקיד של "מצילה". איננו יודעים מה היא רוצה, מה מפחיד אותה או מי היא מעבר להיותה מקור כוח עבור הדובר.
גם הבית השני ממשיך במסלול המוכר: "אני רוצה לבנות לך בית / מול הים והחולות." – זהו תיאור שחוק  ברפרטואר של שירי האהבה הישראליים. בית מול הים, ציפורים שחוזרות הביתה, דמעות שנמחקות – הכול מצייר תמונת אושר אידיאלית, אך כמעט ללא ייחוד.
מוזיקלית, אליעד ממשיך בקו המזוהה איתו: בלדת פופ־אמצע־הדרך עם הפקה נקייה, לחן זורם ופזמון שנועד להיתפס כבר בהאזנה הראשונה. אין כאן הפתעות הרמוניות, שינויי קצב או מהלכים נועזים. השיר נבנה באופן ליניארי, והפזמון החוזר הוא מוקד המשיכה העיקרי.
זוהי בחירה מודעת. אליעד אינו מנסה לחדש. הוא מתיישר עם המיינסטרים וממעט לקחת סיכונים אמנותיים. במובן הזה, "כל פעם מחדש" מייצג היטב את סגנונו: שירים שמבקשים לרגש בפשטות ולא במורכבות.
הפשטות הזו היא גם מקור כוחו. השיר אינו מתיימר להיות שירה גבוהה או יצירה מורכבת. הוא מבקש להעביר תחושת אהבה והכרת תודה, והוא עושה זאת ביעילות. הלחן נעים, הפזמון זכיר, והביצוע של אליעד חם ואמין.
"כל פעם מחדש" הוא שיר אהבה אפקטיבי אך שמרני. הוא נשען על קלישאות רומנטיות, על טקסט בסיסי ועל לחן בטוח שאינו מאתגר את המאזין. מי שמחפש עומק פואטי או חידוש מוזיקלי ימצא בו מעט מאוד. זו בחירה שמבססת את אליעד כאחד מזמרי המיינסטרים היציבים בישראל, אך גם כמי שממעט לחרוג מאזור הנוחות האמנותי שלו