גם אם בשיר אין מילה על מגיפה, בזמן הזה, בשנה האחרונה, כל אנקת ייאוש של אמיר דדון מתכתבת עם האפוקליפסה שרבים חווים. אתה חולה, מנותק, חולם על חו"ל, מרגיש ילד שרוצה את אמא ואבא. יהונתן גפן שרבט משהו על המצב. עד שלא שומעים את הלחן והטון של אמיר דדון, המילים נשארות על הדף לא כיצירה הכי מיוחדת ששמענו על שעובר על אדם שאיבד את דרכו.
אמיר דדון הוא הזמר לבלדות רוק מהסוג הזה. יודע להפוך התרגשות לדרמה. השיר זורם לו בעורקים. השיר יזרום נפלא בדרכים לאו דווקא באוריינטציה של דכדוך. יש בעוצמות שיוצאות מדדון יציאה מהסגר הנפשי, לא תוגה של ילד שזקוק לאמא, לא מרה שחורה של דיכאון חסר מזור. יותר סחף רגשי לכיוון שערי יציאה מהמצב המבאס מאשר לסגירות בחדרים חשוכים. אפשר להוריד מזוודה מהארון.
אמיר דדון כמעט שנה (חולה הביתה)
אני חולה הביתה/ והבית שלי חולה/ הלוואי והייתי יודע/ למה אני מתגעגע/ פוחד שמישהו/ יגלה אותי גולה
לא שכחתי מאיפה באתי/ אין לילה שבו אני/ לא חולם על מטוס/ לו רק ידעתי/ מאיזה כוכב נפלתי/ כמעט שנה/ מזוודה על הארון
מה אני עושה כאן/ מה אני עושה/ שומע צפירות/ לא ציפורים/ כמו ילד קטן/ מי שכח אותי כאן/ מה אני עושה כאן
מה אני עושה/ על הקיר נשען/ מחכה לשמש/ מחכה להורים
במקום חשוך אני/ תקוע פה לנצח/ לא יורד לא עולה/ כואב אבל לא מוצא/ את הפצע/ אני חולה הביתה/ והבית שלי חולה
לא שכחתי מאיפה באתי/ אין לילה שבו אני לא חולם על מטוס/ לו רק ידעתי מאיזה כוכב נפלתי/ כמעט שנה מזוודה על הארון/ כמעט שנה
